"הו, כן, ילדונת, את הקסם שלי"
כן, קסם, בהחלט ידעתי איך לגעת בו, ואיך יגיב למגע כל נקודה
ונקודה על גופו.
אולי הייתי קסם, אבל לא ידעתי של מי, לעולם לא הייתי שייכת,
לכל מקום שהוא, לא לחברי בבית הספר, ולא למשפחתי, זה לעולם לא
הטריד אותי, או לפחות לא כלפי חוץ, כשפיזרתי חיוכים לכולם.
"אל תפסיקי, אף פעם".
והקשבתי לו, אני לא אפסיק לעולם, ואפילו לא ידעתי למה.
בן זונה מסריח, אני אוהבת אותך, אולי, עוד לא ידעתי בדיוק,
ישבתי בפינת החדר, עיני ננעצו בתקרה ונסוגו, מסביבי היו
מפוזרים בגדים, בגדים שלפני שעה קלה שכבו במושב אחורי של אוטו,
בזמן שאני הייתי עסוקה בלשחות בבריכה של הגדולים, זה הביטוי
החביב עליי, "לשחות בבריכה של גדולים" ואני עצמי עוד קטנה,
ילדה, שנפלה משפת הבריכה, נדחפתי על ידו, וכרגע אני נלחמת על
חיי.
אני אוהבת אותך
לא, תמחקי את זה מהראש.
"אל תפסיקי, אף פעם"
אף פעם
"מותק שלי, עד כמה אני אוהב אותך ככה"
ככה, ככה בדיוק, ככה אני אשאר לנצח, בשבילך.
אוהב אותי? האמנם, האמנם אתה אוהב אותי? או את פניי היפות, ואת
גופי המעוצב, למגע ידך,
האמנם אתה אוהב אותי? או את ההרגשה שעוטפת אותך כאשר אני
מעבירה יד חשופה על עורך, האומנם?
חייכתי אל עצמי, חיוך לא טבעי במיוחד, מזמן לא הייתי מאושרת,
אנשים מאושרים מעבירים בי חלחלה, אולי כי אני לא כזו, במבט אל
עצמי לא הייתי יכולה לזהות בתוכי אושר, אבל ידעתי לזהות אותו,
כן, ידעתי בהחלט, בכל מחשבה שלי, בכל תנועה, בכל חלום, הוא
היה.
התעוררתי בבוקר בשבילו, רק כדי לשמוע את הקול שלו בערב, בשיחת
טלפון קצרה, שגרמה לי התרגשות בלי סוף, ידעתי שאין לו עניין
בי, לפחות לא עניין רציני, הוא מבוגר ממני, מה אני? ילדה בת
16, עם גבר בן 25, לא מציאותי.
את לא שפויה אמרתי לעצמי כשהרשיתי לו לנשק את שפתי בפעם
הראשונה.
את לא שפויה אמרתי לעצמי כשחשבתי עליו כל דקה ביום.
את לא שפויה אמרתי לעצמי כשאפשרתי לו להוריד לי את החולצה.
את לא שפויה.
אבל למי אכפת בעצם? מי אמר שהחיים שלנו הם שפיות? מי קבע שזה
רע? זה מסב לי אושר, סיבה לקום בבוקר, אז זה טוב, ושיזדיינו
כולם.
הפלאפון צפצף , "ילדה שלי, עוד 146 שעות" , חייכתי, ספרנו את
השעות, הוא את השעות, אני את הדקות.

הלכתי במעבר החצייה לכיוון תחנת האוטובוס, הוא כאן חשבתי
לעצמי, עוד מעט והוא יהיה שלי, לגמרי שלי. הייתי מכורה, לידיים
שלו, לשפתיים שלו, לקול שלו, לכל דבר שקשור בו.
ליבי כמעט התפוצץ מרוב התרגשות, כשראיתי אותו מרחוק, אתה שלי,
כן, שלי בהחלט, לנצח.
הוא חיבק אותי, ואני שקעתי בחום שהקרין גופו, ביום חורף סגריר,
"עוד מעט הולכים מותק"
הולכים, עכשיו, אני רוצה עכשיו! , חייכתי, אנשים מסביבנו
ידעו על מעשינו, אבל לא היה אכפת לי, זה היה האושר שלי ולא של
אף אחד אחר.
אני רוצה אותך.
ידיו נגעו בעדינות בגופי.
תיגע בי, אל תפסיק.
הורדתי לו את החולצה.
מה את עושה!? התחלקת על השכל?!.
לא ידעתי מה אני עושה, אבל ידעתי שזה לא טוב, וזה נתן לי
מוטיבציה להמשיך, כמובן, אני גברת "הדרך הלא נכונה היא הכי
טובה", ידעתי שזה לא נכון, אבל עדיין הלכתי באותה הדרך, כל
שבוע מחדש, רק כדי להרגיש את הנשימות שלו הולכות ומתקצרות למגע
ידי, לשוני, רק כדי להרגיש את ליבו פועם ליד שלי, רק כדי
להרגיש אותו מעליי, מעיין אשליה נחמדה שהוא איתי.
"את המלאך שלי ילדונת".
המלאך שלך? אולי, אבל מלאכים לא בוכים, או שכן?.
"אני מת לגעת בך, משגע אותי שאת לא משתחררת מספיק"
אתה כבר נוגע בי, יותר ממה שצריך, יותר ממה שמותר, יותר ממה
שמספיק לי.
"אין לך מושג, כמה שאני רוצה שתגעי בי יותר,לא רק מתחת לחולצה,
גם בכיוון יותר נמוך".
מלאכים, מסתבר, כן בוכים.
"אין לך מושג, כמה שזה חשוב לי"
אתה פוגע בי, למה?
"אני לא רוצה ללחוץ עלייך, אל תעשי דברים שאת לא רוצה"
אז למה אתה פוגע בי? למה אתה אומר לי את זה? למה אתה רומז ואז
נסוג? משאיר אותי בעולם הפרנויות שלי?
"אם אני אי פעם אשמע שעשית איתי דברים שאת לא מוכנה אליהם אני
ניפרד ממך".
שקרן, אם אעשה את מה שאני לא מוכנה לו, אתה תשמח, כי זה הרצון
שלך, לא? אל תכחיש, זה הרצון שלך, ואני אמלא אותו, אם אני
אוכל.


You all stare but you'll never see, the something inside
me!
(Slipknot-Purity)


ראשי נשען על החלון, הכול נגמר עכשיו, או רק התחיל? אני לא
רוצה לגעת בו, לא רוצה לעשות דברים שלא עשיתי פעם, לא רוצה
לאבד את אחד הדברים הכי חשובים שיש לאישה, ולא רוצה לאבד את
התמימות שלי.
התמימות שלך? איפה מצאת אותה? ממתי את תמימה? תסתכלי על עצמך,
מתמזמזת עם גבר בן 25 במושב אחורי של אוטו, אפשר להגיד עלייך
הרבה דברים, אבל תמימה, את לא.
אני כן תמימה, אני כן, יותר מלהוריד חולצה לא עשיתי כלום,
כלום, אף פעם, וטוב לי ככה, אני רוצה להשאר, להשאר, לא ללכת.
את תלכי, ברור שתלכי, בשביל החוויה את תלכי, זה כיף.
כיף? מה בדיוק כיף בלעשות משהו שאני לא רוצה?
ולאבד את ג'ק את רוצה?
בחיים לא, אני לא רוצה, אבל יש מחיר לשלם.
ברור שיש מחיר, לכל דבר יש מחיר, השאלה היא, האם את מסוגלת
לשלם את המחיר, הא קטרינה? האם את מסוגלת?
אני מסוגלת להכל, תמיד.
ככה חשבתי, חלשה.
האוטובוס שהייתי בו עבר כבר את התחנה שלי, בזמן שהייתי שקועה
במחשבות, דמעות נזלו מעיניי, של התרגשות? לא, של פחד? כן.
פחדנית.

מילותיו הדהדו בראשי, שיחתנו האחרונה קמה לתחיה כל דקה פנויה,
במוחי.
"אין לך מושג, כמה שאני רוצה שתגעי בי יותר"
יש לי מושג, אבל אני לא רוצה.
"אין לך מושג כמה זה חשוב לי"
אין לך מושג כמה שאתה חשוב לי, אין לך מושג, ואף פעם לא יהיה
לך, ורק בשביל להראות לך, אני אעשה מה שאתה רוצה.
"בסדר ג'ק, הבנתי אותך, אתה יכול להפסיק"
"לא... מותק שלי... אני לא התכוונתי, את תעשי מה שטוב לך, ומה
שאת רוצה, אל תתייחסי אליי"
לא להתייחס אלייך? איך בדיוק אפשר לא להתייחס לדבר היחיד שממלא
אותי באושר בחיים? יותר נכון, כאב, בזכותך כואב לי ג'ק, בזכותך
אני מרגישה חיה.

אספתי עצות מחברות קרובות, כולן אמרו שיהיה כיף, עודדו, אף אחת
לא אמרה לי לעשות מה שאני רוצה, ומה רציתי? לברוח, כמו תמיד,
הפתרון הישן והטוב, בריחה.
חשבתי כל היום, דמעות התפרצו בי, לעיתים כל כך כאב לי עד
שרציתי לצעוק, אבל לא צעקתי, לא.
ג'ק המשיך לרמוז, לבלבל, לתעתע, ואני המשכתי לבכות, כי מה עוד
לימדו אותי לעשות?

זמן השאול שלי...
זמן השאול שלי זמן השאול שלי, הולך ומתקצר
כל דקה שעוברת בו, היא כמו עוד חץ בלב
הכאב מראש מתפשט לי בורידים
נכנס למוח, מגביר את פעימות הלב
מטשטש את הראיה, מטשטש את הכול
כי הכול כבר לא חשוב יותר,
חשוב רק הזמן שאול הזה
שהולך ומתקצר
ומתקצר
ומתקצר
ואני פורצת בבכי בפתאומיות,
כי הזמן שאול שלי, גם הוא מתפרץ בי
כבר אין רגשות, הריקנות הזו, היא גרועה מכל,
כאילו שאני רואה את החיים שלי מהצד, ויודעת מה הולך לקרות, אבל
לא מונעת את הכאב העתידי,
רק הזמן שאול שלי נמצא מנגד עיניי, אבל הוא הולך ונגמר...

אני כבר לא מחכה לראות אותו, אני לא סופרת את השעות, אני פוחדת
לראות אותו, אבל אין לי ברירה, אני יודעת שאני אראה אותו,
ושאני אעשה מה שהוא רוצה, ולא מה שאני רוצה, כי ככה האופי
המחורבן שלי, ואני יודעת שאחרי זה אני אבכה, ואכעס, ואסבול,
אבל אין לי מה לעשות נגד זה...
עוד יומיים, יומיים לפגישה שלנו.
"54 ילדה שלי, רק עוד 54 שעות"
הם נראים לי זמן קצר כל כך פתאום.
הם זמן ארוך, כי את רוצה להשאיר את ג'ק איתך, נכון?
ברור שכן, אז חייכי, חייכי כמו שלא חייכת לעולם, ותשמחי, כי
את רוצה את זה לא פחות ממנו.
באמת? לא, אבל כדאי לך לרצות, אחרת תהיי בלעדיו.
אני לא יכולה להיות בלעדיו, מה יישאר ממני? כלום, בגלל זה את
רוצה את זה, שמעת? את רוצה את זה!.
עברתי בבוקר אותו היום בחנות ענקית, קניתי וודקה, בשביל
הביטחון, בשביל הכאב שיבוא.
לפני שראיתי את ג'ק שתיתי חצי בקבוק, מה זה חצי בקבוק בשביל
הקיבה המיומנת שלי? סביר להניח שכבר יש לי חורים בכבד, עוד חור
לא יזיק, לפחות לא בכבד.
תשתי, תשתי, חסרת יכולת קטנה, רק עם וודקה תוכלי לתפוס
אומץ.
הצמדתי את הפיה לפי, בלי ערבוב עם משקה אחר, שתיתי, הוודקה
צרבה לי בגרון, לא משהו שלא הרגשתי קודם, ההרגשה המוכרת של
אלכוהול יורד לקיבתי, מחלחל בתוכי, זורם בדמי, כן,
יש לי אומץ, יש לי, אני יכולה הכול!
הלכתי אליו, אני רוצה אותך, עכשיו, מיד, מהר, ליפני שתעבור
ההשפעה.
שלחתי יד אל מתחת לחולצתו, פתחתי את החגורה, עינוי נצצו
משמחה.
ושוב המערבולת המוכרת הזו, מוכרת וכל כך טובה, לפחות אז,
מערבולת של נשימות, נגיעות, תזוזות, כולם מתערבבים למציאות אחת
כבדה, אז מה ילדונת? יש לך אומץ? יש לי אומץ, ברור שיש לי.
המכנסיים של ג'ק כבר מזמן היו בפינת האוטו, נישקתי אותו,
בהתחלה בפה, אח"כ בצוואר, בחזה, בבטן, אני יכולה לעשות את
זה, שלחתי יד רועדת אל הבוקסר שלו, אלוהים, מישהו, תעזרו
לי, מצאתי את פניי מול הנכס הכי חשוב לגבר, לא, לא, מה את
עושה?! תפסיקי!  את לא תפסיקי קטרינה, את תאבדי את ג'ק!, לא
הפסקתי, לפחות לא הפסקתי לנסות, לא הצלחתי להכריח את עצמי,
והתייבש לי הפה מהלחץ , והעיניים התמלאו ברטיבות המוכרת הזו של
דמעות, ורק קיוויתי שזה יגמר כבר, כי לא יכולתי לנסות יותר,
ניסיתי פעמיים, פעמיים נכשלתי, לא יכולתי להכריח את עצמי, לא
משנה כמה רציתי, אבל את שקרנית, לא רצית, נכון, לא רציתי,
וגם לא רציתי שיראה אותי בוכה, הוא חיבק אותי, "ילדה שלי, זה
בכלל לא חשוב לי" פתאום זה לא חשוב לך? מה קרה? "הנוכחות שלך
יותר חשובה לי מכל מגע מיני" ובגלל זה אנחנו יושבים באוטו
ומדברים ג'ק? בגלל זה?
"תלך בבקשה, תלך, אני רוצה להיות לבד" אמרתי לו.
"את בסדר?"
"בטח שאני בסדר ג'ק, למה לא?"
אני לא בסדר, אני לא, לא, אני רוצה למות, להתאדות, תלך מפה,
אני לא יפה כשאני בוכה, תלך, תלך!.
הוא הולך, הולך, הלך.
ואני נשארתי לעמוד שם, לא ידעתי מה לעשות, אף פעם לא נתקלתי
בחיי בחוסר אונים שכזה, התיישבתי על הבטון הקר של החנייה,
והתחלתי לבכות, בכיתי, כמו שלא בכיתי בחיים.

"זלגי, דמעה, רפאי אותי
או שתובילי ישר, בקצרה, אל מותי
תצאי דמעה, עזבי את עיניי
כי אם תישארי, תהרסי את חיי
תיקחי אותי אלייך, איפה שאין כאב
אולי כך תרפאי, את החור שבלב."

השורות האלו הדהדו במוחי, אותן כתבתי לפני הרבה זמן, במחברת
השירים שלי, אני זוכרת אותן, אני זוכרת את הדמעות, אני מרגישה
את הדמעות, רטובות.
לא יוצלחת שכמותך, עלובה, אפילו לענג גבר את לא מצליחה?
אבל זה לא חשוב לו, הוא אמר.
נו באמת איתך, פה את באמת תמימה, אם זה לא היה חשוב לו, הוא
לא היה רומז, הוא סתם שיקר לך כדי שלא תבכי.
אבל זה לא עובד, אני בוכה, שעה וחצי ישבתי בחניה ובכיתי, הוא
התקשר, לא עניתי.
רציתי לחזור הביתה, זה הכל, אבל ההורים היו שואלים למה אני
בוכה, ורציתי לבכות, בשקט, לבד, אבל לא היה לי איפה, רק בחניה
המסריחה הזו.
קמתי על רגליי, הרגשתי כאילו ניסרו את עצמותיי לחתיכות, שם
בפנים, בתוך הבשר. לפני שהלכתי הביתה עברתי אצל ג'ק, הוא דיבר,
אני בכיתי.
"כל מגע, בין אנשים, צריך לבוא מקשר נפשי עמוק, וכשתביני את
זה, רק אז תהיי מוכנה להוריד את המכנסיים לגבר שאיתך"
עכשיו אתה אומר לי? עכשיו?! עכשיו?!
עכשיו כשאני מנופצת, כמו אגרטל זכוכית עדין שנשבר למגע
כדור-סל, ועכשיו שוכב מנופץ על הרצפה.
נשמתי, אבל לא הרגשתי את האוויר בתוכי, כאילו אני לא פה, כן,
אני לא פה, אני לא קיימת, כלום לא קרה, כלום, זה רק הדמיון
שלי.

פרק ב

"קטרינה, אני אוהב אותך"
"שקרן, אתה לא אוהב אותי, אתה אוהב את מה שאני עושה לך"
"צודקת, כרגיל את צודקת, קטי שלי, חתולה, פראית"
"שלך? לא, לא רוצה להיות שלך, לא יכולה להיות שלך, אכזבתי אותך
ג'ק, זה נגמר"
"בסדר"
בסדר?! בסדר?! ככה אתה מוותר עליי ג'ק? אחרי כל מה שהיה
בינינו? ככה אתה מוותר עליי, כאילו אני ניתנת להחלפה, כמו
בובה, בובת מין שנקרעה, ואתה בדרכך לקנות חדשה, נכון ג'ק?
ובכן, אני אקדים אותך, אני לא אתאבל עלייך, לא, אסור לי, אף
פעם.
אבל את תתאבלי, כי זה נגמר.
לא, זה לא נגמר, אף פעם זה לא ייגמר, אנחנו ניפגש שוב, כן,
נפגש, והמצב יהיה אחר, ואני אוכל להתמסר אליו, אני יודעת, אני
יודעת, זו לא פרידה, זו רק הפסקה.
כן, הפסקה, אבל בינתיים צריך למצוא כוח חדש, אחר, שלום לך
ג'ק.

רצתי, רצתי רחוק, לאן שרגליי לקחו אותי, אל אנדריי.
נודע לי שאנדריי רוצה אותי ליפני כמה ימים, הוא בגילי, ניראה
טוב, למה לא?
כי את אוהבת את ג'ק? זה למה לא...
אני לא אוהבת אותו, וגם אם כן, אין כמו גבר אחר בשביל להשכיח
גבר שלפניו, לא?
בטח, בהצלחה לך.
אני ואנדריי נפגשו, התנשקנו.
זה את ג'ק את מנשקת באמת, לא את אנדריי.
שתקי! שקרנית!
את יודעת שאני צודקת
את יודעת
יודעת
בסדר, אני יודעת, ומה את רוצה? עם ג'ק סבלתי, אנדריי ישכיח את
ג'ק ממני, בטוח.
ליל הסילבסטר התקרב, אני ואנדריי קבענו להיפגש אצלי בבית, הבית
היה ריק.
הוא בא אליי, צפינו בסרטים, הכל היה כל כך, פיזי, הוא רק רצה
לחבק אותי, לנשק אותי, לגעת בי, כמו כולם, ואני לא התנגדתי, לא
התנגדתי, כי הייתי צריכה לשכוח את מגעו העדין של ג'ק.
והחולצות ירדו, שוב מערבולת, הפעם לא של מגע נעים, אלא של
אגרסיביות, המגע שלו הכאיב לי, הכאיב עד דמעות, רציתי לבכות,
כי ג'ק לא היה פה כדי לנחם אותי, כי הייתי אמורה להיות עם ג'ק
עכשיו, שמישהו ייקח את זה ממני!
את מה? את מה את רוצה שאני אקח? את הכאב? את הכעס שלך על
עצמך? את הכעס על ג'ק?
על ג'ק אני לא כועסת, לא, אני כועסת על עצמי, זה אני איבדתי
אותו, זו אני טיפשה.
אז זהו, אז שתקי, תתמודדי עם התוצאות למעשים שלך כמו גדולה,
שתקי.
שתקתי.
חיפשתי אושר עם אנדריי, הייתי איתו, חשבתי על ג'ק, ידעתי שזה
אסור, אבל לא יכולתי להחליט מה לעשות.
ג'ק חסר לי, כמו שכל דבר חסר לך אחרי שאתה מאבד אותו, ואפילו
אם איבדת אותו בכוונה... פתאום כבר לא מפריע לי הפרש הגילאים
העצום בינינו, אני רק זוכרת את השיחות שלנו, וההודעות לל"ט
בוקר טוב שהוא היה שולח, והיינו סופרים את השעות עד לפגישה
הבאה... זה חסר לי... כי הייתי חשובה לו... עכשיו אנחנו
ידידים, איבדתי את תחושת הייחוד שהיתה לי, כי הייתי יותר מסתם
ידידה שלו... אני יותר מסתם ידידה שלו, בי הוא רצה לגעת, בי,
ולא באחרות.
הוא נסוג, אולי ציפיתי שהוא ילחם עליי? אפשרי ביותר... אבל מצד
אחד זה הקלה שהוא ויתר, כי ככה היינו רבים סתם ואני לא רוצה
לאבד אותו... אני לא יכולה לאבד אותו... אני עדיין מחכה
להזדמנות לדבר איתו, לשיחת טלפון, הוא לא מתקשר, הוא שכח...
"אל תפסיקי, אף פעם"
ואני לא מפסיקה ג'ק, אני נשבעת שאני לא מפסיקה, אתה החלום
שלי, הסיוט שלי, המציאות שלי, המחשבה שלי, הכאב שלי.
העניינים עם אנדריי לא הסתדרו כמו שציפיתי, היינו מרוחקים,
אולי בגללי, כי הלב שלי היה מלא בזיכרונות, בתקוות, בג'ק.
הייתי כל כך מבולבלת בין שניהם, לא ידעתי עם מי להיות.
אנדריי היה בן גילי, מאזור המגורים שלי, הקשר בינינו היה יותר
מציאותי.
וג'ק? ג'ק היה מבוגר ממני ב9 שנים, ורחוק ממני מאוד, שני אלו
הבטיחו שהקשר שלנו יהיה על בסיס סקס בלבד, ולא היה סקס, אז לא
היה בסיס.
הגיע היום, בו ראיתי את ג'ק, ליבי החסיר פעימה, אסור לך
חשבתי, אסור, אתה צריך להיות עם אנדריי, אבל הוא לא היה, לא
ממש, התלבטתי, לבגוד או לא לבגוד.
הייתי חייבת, להרגיש את ג'ק, פעם אחרונה, אחרונה, כדי לתת לו
ללכת, פעם אחרונה, זה כל מה שביקשתי, לבגוד? לא, לא לבגוד,
לסיים סופית קשר, כן, לסיים, סופית.

התחלת הסוף.
נסעתי אליו, שוב, כמו פעם, שוב התרגשות, נשבעתי לנסות להתאפק,
אבל השבועות שלי לא מחזיקות מעמד, מה הפלא?
הו אלוהים, שוב ראיתי אותו מרחוק, ג'ק, למה ליבי פועם חזק יותר
כשאתה לידי?
כי את מפגרת, זה מה שאת, שפוטה שלו
ומה רע לי? שפוטה לרגש חזק שכזה? זה לא רע, לא במיוחד.
תיגע בי ג'ק, תיגע כמו פעם, תעמיד פנים שהתגעגעת אליי, תעמיד
פנים שאני שלך, רק היום, פעם אחרונה, בבקשה ממך.
"התגעגעתי אלייך קטרינה, התגעגעתי"
תמשיך, תמשיך לשקר לי, כי רק בשקר שלך, טוב לי, הפעם אני היא
זו שמבקשת ממך לא להפסיק.
שפתיו נגעו בשלי, פעם אחרונה, לא, בבקשה לא.
פעם אחרונה שאת מרגישה את העונג הזה, פעם אחרונה.
לא, אל תיקחי את זה ממני, שתקי, אני רוצה את האושר הזה לנצח,
לנצח.
הא כן? ומה עם אנדריי? שכחת אותו לרגע בבועת האופוריה שלך?
אנדריי? מי זה אנדריי? לא קיים בשבילי עכשיו שום אנדריי, לא
אחרי מגע כזה, לא.
אבל ג'ק בלתי אפשרי, ג'ק אסור
אסור, וזה מה שגם מושך בו.
אבל אנדריי איתך, את בוגדת, את צריכה להחליט עם מי את נשארת!
את מי את רוצה?
ואת מי אני רוצה? באמת לא ידעתי, עד שהגיע יום שישי.


מלאך שלי, כמה קשה עכשיו ללכת
שומר שלי,  על קברי אני דורכת
מה ביקשתי ממך, שתשמור, אל תפקיר
כשאמות מכאב, אותי בבוקר תעיר
ואתה התעלמת, לא שמעת קולי
בלילות בודדים, שוב הופעת מולי
וחיבקת אותי, ובכית כאב
ונשבעת כל יום, שאותי רק אוהב
ואז השעון צלצל, העיר למציאות
ושוב עטפה אותי, חברתי, הבדידות
ואתה הלכת, לשחק עם מלאכים
ואתה כבר שכחת, שאחרים גם בוכים
ואני שם נותרתי, בלי דם, בלי דמעות
כי לימדת לצחוק, אך לא לימדת לבכות
מושיע שלי, עיניי למרום
אל תנטוש אותי פה, אל תגיד לי שלום.

אל תגיד לי שלום ג'ק, אף פעם, אל תגיד לי שלום.

מסיבה, כן, סופסוף, יום שישי, בית ריק של מלאני חברתי והרבה
וודקה, אין כמו ודקה, בשביל להפיג כאב. הכול התחיל טוב, עקב
בעיות הכאב שלי החלטתי (וכמה משכיל זה כבר יכול להיות?)
להשתכר... בהתחלה היה טוב פגשתי את אנדריי והיה נחמד, בערך,
הוא קר אליי, הוא שותק, הוא לא כמו ג'ק, ג'ק היה אומר שאני
יפה, והיה מחבק אותי, והיה מדבר איתי, עם ג'ק לא הייתי רוצה
להשתכר...
זה בשבילך ג'ק, כדי לשכוח.
אחרי  חמישה שוטים התעצבנתי שלא עולה לי כלום לראש ושתיתי ישר
מהבקבוק, אני אשכח אותך ג'ק, גם אם זה יעלה לי בבריאות שלי.
שתיתי בערך רבע בקבוק וודקה נקייה... נו יופי... אני לא זוכרת
איך אבל מצאתי את עצמי בוכה על הידיים של אנדריי וביקשתי שיקרא
לחברה וחברה באה וניחמה אותי ואני בכיתי בהיסטריה ומלמלתי -
"אני רוצה למות"
"את לא תמותי קטי, אני מבטיחה לך, זה יעבור"
"לא יוליה, זה לא עובר, זה תמיד נשאר, הכאב הזה, תגידי לו
ללכת"
"הוא ילך, אני מבטיחה לך, הוא ילך"
"כולם מבטיחים יוליה, כולם בסופו של דבר, משקרים, ולא אכפת להם
שיש לי דמעות"
יוליה ביקשה מאנדריי לצאת מהחדר והתחלתי לבכות לה שאני אוהבת
את ג'ק ושכבתי על הרצפה ובכיתי ויוליה חיבקה אותי והכל כל כך
כאב לי, הלב בעיקר... תמיד נמנעתי מלבכות ליד אנשים ואתמול זה
התפרץ מתוכי, כל הכאב הזה, כואב.
אני אוהבת אותך ג'ק! אני אוהבת אותך, ואיפה אתה עכשיו?
לקח לי חצי בקבוק וודקה להבין שאני אוהבת את ג'ק, וקמתי בבוקר
והכחשתי, אני חוזרת להכחשה, אבל צריכה להיפרד מאנדריי... לא
נעים, אחרי שנודע לי שהוא טיפל בי אתמול.
עכשיו עדיין כואב לי, אבל הפעם לא רק נפשית, אלא גם פיזית.
גיליתי, שוב, שאלכוהול לא משכיח כאב.
טיפשה
אני אוהבת אותו
טיפשה
אני אוהבת אותו, תחזירו לי אותו
הוא הלך בובה, בובה מתנפחת קטנה, התנפחת למגע ידיו, עכשיו הוא
לא לוחץ יותר, הוא לא זקוק לך יותר, יש בך פנצ'ר
פנצ'ר? לא רוצה פנצ'ר, רוצה אותו, אותו, תביאי לי אותו!
הוא הלך


"אנדריי, אני מצטערת, זה לא ילך בינינו"
"בסדר קטרינה, רק תסבירי לי למה בכית אתמול?"
"התמוטטתי, אני מצטערת שהיית צריך לראות את זה, אני הבנתי שאני
בעצם, מתגעגעת לאקס, סליחה"
"לא נורא"
לא נורא? עוד אחד שלא נורא לא, למה אני לא חשובה לאף אחד? למה
לאף אחד לא באמת איכפת!?
כי את זולה, זה מה שאת ,זולה.
נפרדתי מאנדריי, אחרי מאורעות יום שישי לא יכולתי להיות איתו
,זה היה מוזר, אבל יצאתי לחופשי, עמדתי על שתי רגליי, הפעם
הראשונה שהייתי, פחות או יותר בסדר, דקה לפני ההרס.
אני חוזרת אלייך ג'ק, אני שלך, כמו פעם, בדיוק כמו פעם, אתה
זוכר?
אני זוכרת, ואו, איך שאני זוכרת , בעיקר את הנשיקה הראשונה
שלנו, החזרת אותי לחיים, אני זוכרת שחלמתי שאני מנשקת אותך,
כמה שבועות לפני שנישקת, וחשבתי לעצמי "את מטורפת, מה יש לו
לחפש אצלך?", אבל הזמן הוכיח לי שהטירוף שלי לא כל כך מטורף,
הטירוף הוא השפיות ג'ק, אתה יודע?
אני זוכרת את היום הזה, הוא היה לפני חודש, אבל בשבילי כאילו
הוא היה אתמול, באתי אלייך בצהריים, עם חולצת כפתורים יחידה,
ומתחתיה רק חזייה, אני זוכרת גם למה, כי אמרת שאם אני אבוא
אלייך ככה, אז יעצרו אותך על אונס, רציתי להתגרות בך, משחק
ילדים טיפשי, כולנו ילדים בסופו של דבר, גם אתה, אני זוכרת
שחיבקת אותי, ואמרת שמגע גופי נעים, חטוב, אני זוכרת את הסומק
שעלה בפניי, שמחתי שלא ראית, אני זוכרת שנשכת אותי, בצוואר, כי
הרבצתי לך, כולנו עדיין ילדים ג'ק, והגיע שעתי ללכת הביתה,
לעזוב אותך, לא היתה לי בעיה עם זה, ליווית אותי לתחנת
האוטובוס, חיבקת אותי לפרידה, ואני ניסיתי לנשוך את צווארך,
כנקמה על הנשיכה שלך, ואתה ניסית לנשק אותי בשפתיים, בהתחלה
חשבתי שאני הוזה, שזה בטעות, זה לא הגיוני, אבל שוב ניסית,
ושוב, ושוב, ואני זוכרת מה אמרת לי, "את באמת ילדה קטנה" נכון,
אני באמת קטנה, אבל אז הבנתי מה ניסית, ושפתינו נפגשו.
עליתי לשמיים, לגן עדן, כל עצב בגופי היה דרוך למגע שלך, דרוך,
אבל עם זאת כל כך רגוע, כאילו סוף סוף מצאתי את מנוחתי, בין
זרועותייך.
התיישבנו על המדרכה, הבטתי אל תוך עינייך הנוצצות, עדיין לא
ידעתי את המשמעות של כל זה, ולא רציתי לדעת, כי חשבתי שאם אני
אדע, אז האושר ייהרס, ולא רציתי להרוס אותו, לא.
נישקת אותי שוב, הזמן עצר, לא שמענו את לעג הצופרים מהכביש,
אני רק שמעתי את ליבי פועם, לא ידע באיזה קצב עליו לפעום, האם
להתרגש? האם להירגע? האם זה רק חלום ממשי במיוחד?
לא, זה לא חלום, פקחתי עיניים והיית מולי, שמחתי, שמחתי כמו
שלא שמחתי בחודשיים האחרונים שהיו לי לפני, שמחתי, בזכותך.
חזרתי הביתה, חיוך מרוח על פניי השיכורות, והפעם לא מאלכוהול,
אלא מאושר, ממך.
היית, והמשכת להיות, הסיבה שלי לקום בבוקר, הסיבה לחיוכים
הטיפשיים שעלו על פניי במשך היום, והיית איתי כל יום, וכל
לילה, במחשבותיי, בליבי, בנשמותיי, ולא ידעת את זה, וכנראה אף
פעם לא תדע.

"אני לא מבין אותך קטרינה, למה את חייבת שידחפו לך את הלשון
לפה?"
"זה בכלל לא ככה ג'ק , ניסיתי לשכוח אותך"
"מה יש לך לשכוח? זה לא שהיינו בקשר ממש אינטנסיבי"
ירייה, פילחה את  האוויר, חדרה אל ריאותיי.
למה אתה יורה בי ג'ק? מה עשיתי לך?
את לא חשובה לו, זה למה, מה רצית שהוא יגיד?
"אתה צודק ג'ק, אתה צודק"
מי אני שאתווכח איתך? אני רק בובה מתנפחת, חסרת רגש, חסרת
ייחוד.
רציתי שתנחם, סיפרתי לך על הכאב שלי, על חלק ממעשיי, רציתי
חיבוק, קיבלתי סטירה.
מגיע לך, סתומה, מגיע לך. הוא לא אוהב אותך באמת, את רק
משחק.
"ילדה שלי, עוד 187 שעות, אני מתגעגע אלייך"
אתה לא מתייחס אליי יותר, למה? פעם התקשרת, למה הפסקת פתאום?
אני לא ביקשתי, לא ג'ק, לעולם לא אבקש כזה דבר.
לא מגיע לי, איך הוא יכול להיות כל כך קר? מה זה אין לי מה
לשכוח? אותו יש לי לשכוח, אותו לא הצלחתי לשכוח, אליו חזרתי,
למרות העלבון.
שעה אחרי הפרידה מאנדריי הלכתי אליו, אל ג'ק, בשבילו נפרדתי
מאנדריי, בשבילו שתיתי, בשבילו בכיתי, בשבילו ספרתי שעות,
בשבילו, נשמתי.
היו לנו רק 10 דקות להיות ביחד, 10 דקות, שהייתי מוכרת את
נשמתי בשבילן באותו היום, 10 דקות אחריי כאב לא יתואר, אחרי
יום שישי,  התנשקנו, גן העדן שוב קיבל את פניי, בדמותו, המגע
הזה, המגע הזה גורם לי למעשיי הטיפשות האלו, מפגרת, את מפגרת,
לא אכפת לו ממך, מה לא מובן לך?!
צליל פתיחת מכנסיים עלה באוזניי.
מה אתה עושה ג'ק?
ידי טיילה בסמוך לפניו, הוא לקח אותה והוריד לכיוון המכנס
מה אתה עושה!? תפסיק! אתה יודע שאני לא יכולה!
ידי נרתעה, סירבה לעקוב אחר רצונו.
"אל תפחדי קטי"
אל תפחדי?! ממה יש לי לפחד!? זו לא רכבת הרים למען השם... זה
לא עניין של פחד, זה עניין של רצון, ואם היה לי רצון, לא הייתי
מחכה לרמזים שלך, תאמין לי.
ושוב הוא תפס את ידי, והוריד לכיוון המכנס.
מה אתה לא מבין? אני צריכה לצעוק לך באוזן שאני לא רוצה לנגוע
בך?
אני לא מאמינה שאתה כזה, כמו כולם, העולם לא סובב סביב סקס
ג'ק, וציפיתי ממך שתבין את זה, שתדע את זה, וציפיתי ממך שתחבק
אותי, אחרי הדמעות שהזלתי בגללך, אבל אותך לא מעניין המצב
הנפשי שלי, לא, כל מה שמעניין אותך זה סקס, אתה כמו כולם.
הסתכלתי עליו, לא ידעתי מה לעשות, לא הייתה לי תגובה, האם
לצחוק? האם לבכות? האם לקום וללכת?
לא, לא לקום, הוא חשוב לי, הוא לא עשה כלום, הוא לא ידע
שסבלתי, הוא לא ידע שאני סובלת, מותר לו לא לדעת.
זו בעצם אשמתך, את לא אמרת לו את האמת, לא סיפרת שאת סובלת
כן סיפרתי, אולי הוא לא הבין?
זה לא שהוא לא הבין, פשוט לא אכפת לו, כמו לאחרים.