יום חמישי. עוד יום רגיל. מתעורר בבוקר, מלטף את יבגני, הפודל
הקטן שלי, שישן מצונף לידי. דידתי למטבח והרתחתי מים לקפה. אני
לא מסוגל להתחיל יום בלי כוס חזקה של קפה טייסטרס צ'ויס. אני
מודה, אני מכור. אבל זה לא מפריע לי. פעם זה היה מפריע לי,
בתקופה שהייתי צם ביום כיפור ולא יכלתי לקבל את המנה שלי, אבל
הרבה דברים השתנו מאז.
חזרתי לחדר להתלבש. יבגני התמתח לאיטו, והביט בי בעיני העגל
(או כלב) שלו. הוא כשכש בזנבו הקטן בעצלות וקפץ מהמיטה. שמעתי
את כפות רגליו מתופפות על רצפת המסדרון כשהוא הלך לעבר קערת
האוכל שלו.
עוד יום חמישי.
בדרך לעבודה חירבן עלי עורב. חשבתי שזה מוזר כי בדרך כלל יונים
מחרבנות על אנשים, ולא עורבים. כאילו העורב קם בבוקר והחליט
לעשות סדר עולמי חדש. נו טוב... חשבתי והמשכתי ללכת לכיוון
הבית קפה בו אני ממלצר.
"קפה צהוב", ככה קוראים למקום העבודה שלי. אני הצעתי את השם
ברגע של הלצה ולקחו אותי ברצינות. יעל קידמה אותי בברכה
ובחיוכים. כל כך אהבתי את יעל באותו רגע. היא היתה מקסימה.
פגשתי אותה כמה חודשים לפני, כשחבריי גררו אותי לחוף נודיסטים.
התאהבתי בה ממבט ראשון. היא השיגה לי את עבודתי כמלצר. נשקתי
לה על לחיה והעברתי יד על הגומה שתמיד נוצרה משמאל לפיה כשהיא
חייכה. היא צחקקה והתפנתה לעבודתה.
זה סיפור אהבה פשוט, לא משהו מיוחד, אבל עדיין מיוחד. אתם
מבינים אותי?
יום אחד אני ויעל נתחתן, אתם עוד תראו.

מוקדש ליעלי