כשהגענו הביתה השמחה הייתה גדולה. ההורים שלי שמחו לראות שוב
בית מלא והם שמחו לראות את מייקל שוב. הם כבר אימצו אותו
בחופשות עבר שלנו, וכמובן, כמו כל אדם אחר שהיכרתי, הם התאהבו
בשרה בשנייה שראו אותה. וכמו כל אימא פולנייה במקור, כל
הדיבורים על חתונה התחילו את שורת החקירות.
"לוק, מה איתך? לא נפלת בקסמיה של נערה יפהפייה מהחוף?"
"נפלתי בכמה, אימא".
"אל תהיה חצוף. לא על זה דיברתי. תראה, החבר הכי טוב שלך קטן
ממך בשנתיים ומתחתן. מה איתך?"
"אימא, אמרתי לך תמיד. אני לא טיפוס של אהבה ושגרה. אני לא
רוצה נישואי נוחות. אני אוהב את סגנון חיי הסוערים".
"כן, אבל מה עם ילדים? אני רוצה נכדים יום אחד".
"אין בעיה, ובגלל שזה לא מתוכנן ממני, תראי איזה מתחשב אני,
הבאתי לך בן נוסף שכבר מוכן עם ארוסה ותכנון לקבוצת כדורגל
קטנה בבית אז אני לא משאיר אותך בחוסר".
"אוקיי, אוקיי. אני ארד ממך, בעיקר בגלל שיש לי חתונה לארגן.
ושניכם... אני חושבת שיום האהבה זה תאריך מושלם לחתונה, לא?"
מייקל ושרה לא יכלו לדבר מרוב ההלם והאווירה המשפחתית שנפלה
עליהם. החתונה שלהם הייתה קטנה ואינטימית; המשפחה שלי וכמה
חברים שלנו מהצבא. היינו אולי בקושי 50 איש, והם היו הזוג היפה
ביותר שראיתי. הנה, קחו, תראו עוד תמונה.

מעבר - אדם -
גם את התמונה הזאת לוק הוציא מהארנק שלו, ורק אז התחלתי להבין
עד כמה הם היו באמת חשובים לו. שנים, התמונות בארנק ששם שמים
את מי שאתה הכי אוהב בעולם, ושם היו התמונות שלהם. בתמונה
ראינו את מייקל לבוש בטוקסידו עם בחורה מדהימה ביופייה, לבושה
בשמלה לבנה ארוכה, ומאחור היה כתוב: "מייקל ושרה טנקה,
14.2.1975".

לוק - המשך -
במרץ אותה שנה אני ומייקל התגייסנו למשטרה, ושרה החלה לעבוד
בשירות החילוץ וההצלה של ויסקונסין. היא אהבה את זה, בעיקר כי
בקיץ היא יכלה לעבוד כמצילה באגם. למרות שהיא מעולם לא התלוננה
ידענו כמה קשה לה לחיות בחורף מתמיד ולהיות רחוקה מהמים.
שלוש שנים אחרי, בדיוק בזמן ללידת בתם הבכורה, הם קנו בית. את
הבית הזה. ואני הייתי רווק מושבע בדירה הנצחית שלי, רק שעכשיו
הייתה לי בת סנדקות בשם רייצ'ל. אנחנו היינו קרואים לה ריי
ריי, והיא הייתה יפהפייה. היה לה יופי אקזוטי, כזה שמשלב את כל
הצדדים שבה. היה לה שיער שטני חלק; עיניים מהפנטות, שאתה לא
מבין אם הן יפניות או הוואיות; עור שחום, כאילו היא כל החיים
שלה שזופה, ובוויסקונסין שיזוף הוא בהחלט משהו נדיר; והיה לה
אף קטן ומושלם, ושפתיים משורבבות כמו לב, שתמיד מתחננות
לנשיקה. אפילו תאריך יום ההולדת שלה יפה, 21.01.1978. ואני
פינקתי אותה למוות.

ב-1980, לראשונה בחייהם המשותפים, מייקל ושרה נקלעו למשבר
קטנטן בחיי הנישואים. לי ולמייקל הציעו העלאה בדרגה לבלשים, מה
שאומר יותר כסף ויותר שעות, וזה היה דורש משרה לעזוב לגמרי את
צוות ההצלה. אבל הבעיה הזו נפתרה כשהיא גילתה שהיא שוב בהריון.
הפתרון למשבר הגיע מעצמו: מבחינה כלכלית, עדיף ששרה תהיה בבית
עם הילדים ומייקל יעלה בדרגה לבלש. ואכן בספטמבר 80' מייקל
ושרה נהפכו שוב למאושרים באנשים כפליים. שרה ילדה את אנדרו
ומתיו טנקה, תאומים, ומייקל לקח חודש חופש לעזור בבית. אוי,
איך שאני זוכר טוב את החודש הזה. נתנו לי טירון שכל מה שהוא
ידע לעשות זה לשבת ליד שולחן ולתייק, וכל פעם שיצאנו לשטח הוא
גרם איכשהו לזה שירו עליו ואני הייתי צריך להציל אותו מהכדורים
ששרקו.
כשמייקל חזר נישקתי אותו מרוב געגועים, אבל רק בעבודה, כי
עדיין כל ערב הייתי אצלם. זה היה היתרון בטירון חרשן - לא
הייתה לי עבודת ניירת, ואז כל ערב הייתי שם. הבאתי להם טייק
אוויי ושמרתי על הילדים לשעתיים כדי שהם ינוחו קצת. הם היו
המשפחה היחידה שלי. ההורים שלי נפטרו בקיץ לפני. אמא הייתה
חולה, ואבא, חטף התקף לב אני בטוח שזה היה משברון לב. רייצ'ל
הייתה החברה הכי קבועה שהייתה לי, בכל פעם שהקטנים ישנו הייתי
לוקח אותה לפיצה וגלידה. זו הייתה השגרה שלנו. הייתי לוקח אותה
לפחות פעם בחודש, לרוב פעם בשבוע. וכך הזמן טס לו.

ב-83' לי ולמייקל הייתה את השיחה הראשונה שלנו לגבי עזיבת
המשטרה ופתיחת משרד חקירות משלנו. זה היה יום מוזר למדיי.
עמדנו לצאת לפעילות כששרה התקשרה. היא התעלפה והשכנים לקחו
אותה לביה"ח. היא לא הייתה מתקשרת, אבל היא חשבה שהשכנה התקשרה
והודיעה למייקל שיבוא הביתה, והיא רצתה לומר לו שאין טעם כי
משחררים אותה ושהיא בסדר והוא יכול לצאת לפעילות. ובאמת יצאנו,
רק הראש שלו לא היה בזה והוא כמעט חטף כדור. האמת שהוא חטף
כדור, רק אני קפצתי לפניו והזזתי אותו ואני חטפתי את הכדור
בזרוע. לקחו אותי לביה"ח ומייקל קרא לשרה, ואני זוכר את השיחה
בינינו כאילו התרחשה אתמול ולא לפני 24 שנה.

"אתה משוגע, לוק, ראית שהוא ירה, מה קפצת ככה?"
"הייתי חייב. זה היה הדבר הכי שפוי שעשיתי בחיי, מייקל. אתה לא
מבין? אני העדפתי לראות אותך חי מאשר להמשיך לחיות בלעדיך,
ללכת להגיד לשרה שבעלה מת ושהייתי יכול למנוע את זה כי ראיתי
אותו יורה, לראות את המבט בעיניים של רייצ'ל כשהיא תבין שאבא
שלה כבר לא יחזור. אני אוהב אותך כאח. אתה, שרה והילדים - אתם
המשפחה שלי. אתה מבין עכשיו למה הייתי חייב לעשות את מה
שעשיתי, נכון?"
"ודאי שהוא מבין. ובעלי הנוראי לא התכוון באמת לצעוק על האיש
שהציל את חייו - על אחיו האהוב והיחידי והחבר הכי טוב שאדם
יכול לבקש בחייו. ומה שהוא בעצם התכוון לומר זה עד כמה הוא
מוקיר אותך ומעריך אותך ובעיקר מודה לך. נכון, אהובי?"
"כן בטח, מותק. מתי הגעת, שרה?"
"בדיוק ברגע שאתה צעקת על לוק שהוא משוגע ואני הבנתי שבעצם אתה
המשוגע שעמדת לפספס את לידת הילד שלך".
"איזה ילד, שרה? את כבר ילדת ילדים! איזה ילד?"
"שרה, אני באמת חושב שבעלך השתגע. תני לי לפרש לו בבקשה. הילד
העתידי שלך, אידיוט. זה שבבטן של שרה. האחד שעוד לא נולד".
"את בהריון?"
"כן, היא בהריון. אתה ממש קשה הבנה היום. יאללה, לך תנשק את
אשתך, או שאני אנשק? מגיע לה נשיקה אם היא סובלת אותך".
"חדשות מצויינות, מותק".
"תודה, חמוד. עכשיו, מה עם הנשיקה הזו? אני מחכה לה כבר בקוצר
רוח די הרבה זמן".

ואז מייקל העלה את נושא המשרד הפרטי.
"לוק, יש לי רעיון ששיחקתי איתו כבר די הרבה זמן. בוא נעזוב את
המשטרה ונפתח משרד חקירות משלנו. אחרי היום השתכנעתי יותר
מתמיד שאנחנו חייבים להוריד את רמת הסיכון, כי בדיוק כמו
שהילדים שלי צריכים את אבא שלהם הם צריכים את דוד שלהם".
"מייק, זה רעיון טוב, אפילו מצויין, אבל זה צעד שמצריך הרבה
חסכונות, מחשבה ולקוחות. הוא אינו בר ביצוע מהיום להיום,
בייחוד לא עם תינוק בדרך".
"לוק צודק, מייקי. בוא נראה איך נסתדר עם התינוק החדש ואז
נתחיל לתכנן ולראות איך תוכל לעזוב, כי תסמוך עליי, אין דבר
שהייתי רוצה בעולם יותר משאתה תעזוב את המשטרה".
חודשים עברו ושוב שרה ילדה ושוב פעם זה היה שניים במכה. תמיד
צחקתי עם מייקל שבגלל שהוא רוצה הרבה ילדים והיא לא רוצה הרבה
לידות, אלוהים נותן להם פשרה מושלמת ותמיד מעניק להם שניים
במכה. והפעם היא ילדה בן, אנג'ל, ובת, שרלוט. כולנו קראנו לה
צ'רלי. הם נולדו ממש בתחילת אוקטובר, בלילה ממש מקפיא.
השנים טסו להם, התאומים כבר חגגו שנתיים ושרה שוב הייתה בהריון
עם בטן ענקית, כשכולנו כבר הכנו את עצמנו לעוד תאומים. בנוסף
התקדמנו ממש עם התוכניות למשרד חקירות משלנו.
תכננו שבמרץ 84' נגיש את ההתפטרות שלנו וניתן את ה-60 יום
האחרונים שלנו. עם הפנסיה והוותק שיש לנו, שעדיין נספר מימי
הצבא, זה יכסה לגמרי את המשכנתא של מייקל, ומהכסף שלי נשפץ את
המרתף שלהם ככה שאני אגור שם, ונשדרג את הדירה שלי למשרד.

בתחילת דצמבר אני ושרה היינו במרתף, מתכננים את השינויים,
כשלפתע היא קיבלה צירים. אני זוכר את הפאניקה שלי, עד כמה שאני
אוהב ילדים לא הייתי מוכן בכלל ליילד אחד.
"שרה, את לא יולדת עכשיו", אמרתי, כאילו אני יכול לקבוע את
זה.
"בואי, אני אקח אותך לאוטו או שנתקשר למישהו".
"אני לא יכולה לזוז וגם אם יכולתי, אנחנו תקועים פה בגלל השלג
והקווים די מתים. לוק, אין ברירה, התינוק בא ואתה תצטרך לעזור
לי".
"שרה, לא! השתגעת?! אני לא יכול ליילד אותך!"
"לוק, אני בצירים ומאד כואב לי, אז לך מאד כדאי לשתוק ולשמוע
מה בדיוק אתה צריך לעשות. אני אלד את התינוק ואתה רק תתפוס
אותו בלי פאניקה, מובן?"
"כן, גברתי. מה את צריכה?"
היא הייתה באמת ממש מפחידה. המלצה חמה: אל תהיו ליד אישה
בהריון כשהיא בצירים, כי אז אפילו אטילה ההוני לא ייראה מפחיד
כמוה.
"תביא לי קרח ותרטיב מגבת במים חמים".
"תוך 2 דקות אני מסדר לך את זה".
אני חושב שעשיתי את זה בפחות מ-2 דקות אבל עד שהגעתי היא כבר
הייתה ממש בדרך ללחוץ.
"טוב, לוק, עכשיו תכניס את הראש שלך לשם כי התינוק יוצא".
"שרה, לשם... אני לא... אני חושב שעדיף ש..."
"עכשיו, לוק!"
"כן, גברתי. וואו, הראש כבר בחוץ, שרה".
"אוקיי, תירגע ותשים את המגבת מתחת לראש, ותתכונן לתפוס אותו
לאט ובזהירות, ותסובב את הכתפיים בהתאם לקצב היציאה שלו כדי
שהוא לא יישבר".
"איך?"
"אתה תראה, זה ייראה לך מתאים, תסמוך על האינסטינקטים שלך. אני
עכשיו ממש חייבת ללחוץ".
ובאמת תוך 3 דחיפות התינוקת הייתה בחוץ.
"יש לך בת קטנה ויפהפייה, שרה".
"אוקיי, תחתוך את חבל הטבור".
כשחתכתי, קלטתי שבעצם אני האדם הראשון שהילדה הזו ראתה בחייה
ואני הראשון שהחזיק אותה. זה מילא אותי בהרגשה הכי מדהימה שאי
פעם הרגשתי בעולם, והקשר בינינו נקשר לנצח. ממש כמו שכל אדם
קשור לנצח לרופא שיילד אותו, גם אם הוא אדם זר. הוא בעצם זה
שאתה חב לו את חייך, ובשבילה אני הייתי זה שהוציא אותה לעולם
והראה לה את החיים.  
"לוק, תגיד, השם האמצעי שלך זה סמואל, נכון?"
"כן. למה?"
"כי אני חשבתי שהשם שמתאים לתינוקת הזו צריך להיות על שם בחור
אמיץ, ממש כמו זה שיילד אותה. אז חשבתי על סמנתה. מה דעתך?"
"באמת?"
"כן".
"וואו, אני אוהב את השם סמנתה, זה שם של בחורה מגניבה באמת".
"ממש כמו הדוד שלה".
היום הזה היה בלי ספק היום הכי מדהים בחיי וזו הייתה הפעם
הראשונה בחיי שבאמת הרהרתי במחשבות על איך זה יהיה אם יהיו לי
ילדים משלי. דמיינתי את עצמי בחדר לידה עם אשתי.

באותה התקופה יצאתי עם בחורה בשם גרייס. יצאנו כמעט חודשיים
והיא הייתה באמת מדהימה בגלל אותו יום החלטתי שבמקום להיבהל
ולהיפרד שזה תמיד מה שעשיתי בשלב הזה אני אתן לזה צ'אנס אמיתי
ולהמשיך.
בבריתה של סם בינואר החלטתי להיות ממש יצרתי במתנה בעזרתה הרבה
של רייצ'ל. וצילמתי תמונה משפחתית של כל משפחת טנקה פיתחתי
אותה  מלא פעמים וניילנתי אותה מאחור כתבתי לכל ילד שם ושמתי
עותק בתיק הרפואי שלהם. אני לא יודע ממש מה קרה להם האחד שלי
ושל מייקל ושרה אצלי של רייצ'ל אני יודע שהיא לקחה וכל
האחרים... אני לא יודע זה נשאר תעלומה, משרד הרווחה לקח את התק
שלהם אני לא יודע אם הוא לקח את התמונות גם. בכל אופן בפבואר
86 החלטתי לתת לשרה ומייקל כמתנת יום נישואים סופשבוע חופש.
"יום נישואים שמח לשניכם"
"תודה לוק"
"נו אז מה התכנון להערב?"
"סתם ארוחת ערב אתה וגרייס בייביסיטר כן?"
"כן. אבל האמת מייקל שיותר חשבתי על שאולי תלכו לסופשבוע ארוך.
הרי אתם חולמים על סופשבוע חופש מאז שרייצ'ל נולדה אז עכשיו
תצאו לאחד על חשבוני. מתנה."
"לוק, אתה השתגעת אני לא יכולה לעזוב את סם היא רק בת 3
חודשים"
"כן שרה אבל זה יום הנישואים ה-11 שלכם זה אומר שעברתם את מבחן
הזוגיות כולם יודעים שם שורדים את השנה העשירית לנישואים הכול
משם זורם יותר בקלות אז מגיע לכם משהו מיוחד."
"לוק צודק מתוקה הרי את לא מניקה את סם ואת תשושה אז באמת שלא
יזיק לנו קצת זמן לנו."
"אז קדימה אני כבר שילמתי על הכול ואני וגרייס נבוא ונעשה
בייביסיטר אז לך רק נשאר לנסוע בלי דאגות."
"אוקיי אוקיי שכנעתם אותי אני אסע."
זה היה סופשבוע של יום האהבה והם נסעו מחמישי בערב עד ראשון
בערב ואני וגרייס נשארנו עם הילדים וזה באמת היה מזל שגרייס
איתי כי 6 ילדים בגילים שונים זה סיוט. רייצ'ל הייתה בת 8
התאומים בני 5.5 ושני בנים בגיל הזה, הם כמו שטנים מהלכים על
שניים הורסים כל מה שנקרה בדרכם אנג'ל ושרלוט היו בני שלוש
וחצי וסם הקטנה הייתה בת 3 חודשים. בקושי הסתדרנו כל אחד מהם
צריך כל כך הרבה והם כל הזמן מתרוצצים ומסתובבים זה ממש מתיש.
ביום ראשון בערב שהם נרדמו ונרגעתי עם גרייס על הספה כל כך
שמחתי לשמוע אוטו מתקרב אבל בחיים לא ניחשתי שזו לא המכונית של
מייקל ושזו בעצם מכונית משטרה שמודיעה לי... וואי תנו לי שנייה
להתאפס אפילו שנים אחרי, להיזכר ברגע הזה חותך כמו סכין. הם
הודיעו לי שנהג משאית עבר באדום ובגלל כובד המשאית הקרח על
הכבישים והעובדה שהמכונית שלהם נסעה הפגיעה הייתה קטלנית ל-2
הצדדים. התמוטטתי שהשוטר אמר:
"אני מצטער בלש וילסון אבל בלש טנקה ואשתו לא שרדו"
"ראיתי שגם השוטר בוכה הוא היה ילד מאצלנו במחלקה והכיר אותנו
ראיתי שהוא לא ידע מה לעשות כל כך, אז לא טרחתי עם פרטים
נכנסתי וניסתי להתמודד בכל כוחי. דאגתי להלוויה ודאגתי לילדים
ניסתי להספיק הכול להיות בעבודה ולכלכל אותם. לא רציתי לגעת
בביטוח חיים שהיה להם מההורים שלהם רציתי שזה יישאר להם להתחלה
הוגנת בחייהם הבוגרים, אבל למרות שניסתי לטפל בילדים בצורה
רגשית מעשית לא הצלחתי. אז נעזרתי בשירותי הרווחה והם אמרו לי
את האמת. שאפשר לקוות שהם יישארו יחד ואפשר לקוות שכולם יגיעו
לבתים טובים, אבל אם אני לא אאמץ את כל ה-6 הסיכויים לזה הם
כמעט אפסיים, האמת עצוב ככל שזה להודות בעניין הסיכוי לכך ש-6
ילדים יגדלו באופן נורמאלי בתוך המערכת הוא חלש.
הייתי בדילמה קשה אני וגרייס נפרדנו, המערכת יחסים שלנו פשוט
לא הייתה מוכנה להיות משפחה מיידית. והתלבטתי רבות אני לא
טיפוס אחראי בקושי יכולתי לדאוג לעצמי ומה אני יודע על רגשות.
אז באמת אחרי התחבטויות רבות הבנתי שעליי להכניס את הילדים
למערכת. את רייצ'ל ניסתי לאמץ, לה הכי דאגתי היא הייתה גדולה
עם זיכרונות ובגיל הזה נהיה כבר יותר קשה לשבץ במשפחה. משרד
הרווחה הודיעה לי שאולי לא כדאי כי היא ממש שנאה אותי. בשנה
הראשונה ביררתי על כל אחד ואחד מהם אבל... האשמה והמחיר שזה
גבה מחיי הכריע אותי ולאט לאט איבדתי שמץ של מידע איפה כל אחד
מהם.
אז כל שנה ביום השנה למותם אני הולך לבית קברות מתיישב ליד
הקברים שלהם בוכה ומתנצל על שויתרתי מהר כל כך ועל שהרסתי כל
זכר לשני האנשים שהכי אהבתי בחיי.
וזה מביא אותי לסיבה שאני מספר לכם את כל זה ופותח את לבי ככה
לא נשאר לי הרבה זמן לכפר על מעשיי, אני חולה ואני אמות תוך
פחות משנה. סגרתי לכל אחד מהילדים 15 אלף בבנק ובמהלך השנים
הוספתי לכל אחד ואחד מהם מכרתי את הדירה שלי וחילקתי את הכסף
ביניהם והעסק הזה המקום בו אנחנו עובדים זה בעצם הבית שלהם.
אני אגור פה עד מותי מה שאני צריך ומבקש ממכם זה שתמצאו את
כולם ותביאו אותם לפה כדי שאני אוכל אישית להביא להם את הכסף,
כדי שאני אוכל להתנצל, כדי שאני אוכל להתנצל ולכפר על מעשיי
וכדי שאני אראה אותם נהפכים למשפחה. זו היא החרטה היחידה של
חיי והדבר היחידי שיש לי להסדיר לפני מותי זו גם החקירה
האחרונה שאני אעביר לכם, אבל זו הוא תיק החקירה הגדול ביותר
שאני מכיר והחשוב ביותר שאי פעם טיפלנו. אני רוצה שאדם ינהל את
החקירה ושכולכם תשתפו בה באיסוף מידע. אדם אתה אישית מדבר עם
כל אחד ואחד מהם ודואג להביא אותם לפה אני סומך עלייך בן.
ולצערי אין לך הרבה זמן הרופא אמר שהסרטן מתחיל להתפשט והזמן
מתחיל להצטמצם.
"אין בעיה בוס אני אתחיל מיד רק תאמר לי  מה יש לך"
"נוכל להתחיל מחר על הבוקר עד אז אני אאסוף את כל מה שאתם
תצטרכו"