משפט מפתח: המאמץ שאנו משקיעים בניסיון להיות מאושרים, לא
מאפשר לנו להתמסר לחוויית החיים.
כשהגל עוסק בהגעה לפסגה ובמאמץ לא לחזור לשפל - הוא מחמיץ את
הכוח המניע שביניהם: הדינמיקה, כוח התנועה של הגל.
הגל יכול להיות שטוף בחוויה הטוטאלית של היות גל, או שבוי
במאמץ להישאר למעלה. בעשותו כן, הוא מחמיץ את העוצמה הדינמית
הגלומה בתנועה. את חוויית הדינמיות של היות חי.
אמנם הטרגדיה והאבסורד עבור שניהם היא בכך, ששניהם יתנפצו
בסופו של דבר אל חוף המוות. אך האחד יעשה זאת מתוך התמסרות
להוויה של היות גל. ואילו האחר - תוך כדי עיסוק בהנהלת
חשבונות; חישובים של מאזן האושר: הנאה מול כאב, הצלחה מול
כשלון, השג מול מפלה.
שניהם יגיעו לחוף שהוא סופם. האחד במלא כוחו, במלא חייו; כוח
החיים שלו לא רק שלא הידלדל, אלא בשיא כוחו. התחיל גל פעוט
וחלש ועתה (הוא מחזיר את ההשקעה), מתנפץ במלוא כוחו ועוצמתו.
כמו מוחה ומורד בסופו. יוצא נגד החוף העוצר את שיטפו. מותו
יוצר התרחשות; החיים הלמו במוות...
השני הגיע (אם בכלל) דל, מרושש וחסר מעוף. מת במהלך חייו. חייו
לא הגיעו למפגש עם המוות. הם אזלו והתרוקנו עוד הרבה לפני
סופם. כל הזדהות עם שיא וכל מעורבות רגשית עם שפל - רוששו את
כוח החיים של הגל. עסוק בהתמסרות לשיאים מזדמנים, מקבץ פרוטות
ושקלים של ריגוש לקערת האושר הפעורה. בוגד בשליחות תנופתו עם
כל שיא רגשי מזדמן.
במקום להתמסר לחוויית החיים, נופל למלכודת הדבש של האושר.
במקום להוות שחקן נוסף בדרמה הענקית של הבריאה ובטרגדיה הנוראה
של המין האנושי, נשבה בלחשי הפיתוי של נחש האגו.
במקום להתמסר לגדולה הטראגית של תפקידו במחזה, הוא מעדיף ללקק
טיפות דבש מעל השיח המתנתק, בדרכו לתהום 1).
1) משל עתיק על מצבו של האדם, מספר על אדם הרץ במדבר שלושה
ימים ללא משקה. לפני שהוא צונח מיובש, הוא רואה ממול אריה, הוא
סב לאחור ורואה ממול נמר. ברגע האחרון הוא מבחין בבור פעור
מתחתיו, הוא קופץ פנימה, ונוכח בתהום עמוקה, שבתחתיתה נחשים
ענקיים. תוך כדי הצניחה הוא מבחין בשיח, ונאחז בו תוך כדי אנחת
רווחה. ואז מיד מבחין בשני עכברים, אחד שחור, השני לבן,
מכרסמים את גזע השיח, ורגע לפני שהשיח צונח מטה, הוא מבחין
בכמה טיפות דבש על אחד העלים, והוא שולח לשונו ללקק אותם.
