כשהגעתי להוואי, בהחלט הבנתי מה היתרונות של המקום: בחורות
יפות, ים, קוקטיילים והרבה כיף. קיוויתי שזה ישחרר את מייקל
ושייהנה מהיופי וההנאה שהנשים מציעות לפני שיתחייב לאהבה אחת
לנצח. אבל המחשבות שלי היו טעות, כי במייקל האהבה הייתה הרגש
החזק ביותר ולכן לא לקח לו הרבה זמן להתאהב, וכאן בעצם מתחיל
הסיפור.
קראו לה שרה קיאוקה וקלטת אותה מהצד השני של חדר עמוס. היה לה
מבט עמוק שתופס אותך ושיער שטני ארוך וחלק כמו משי, שפשוט
מזמין אותך להעביר בו ידיים. היה לה גזרת גוף שאתה רק מדמיין
שתהיה לחברה שלך כשאתה מסתכל בדוגמניות במגזינים, והיה לה חיוך
לבן מלא שיניים שמאיר את כל החדר.
ומהשנייה שנכנסנו לחדר מייקל הסתכל עליה, וראית במבט שלו שהוא
נהפך לבחור אחר, שמעכשיו אכפת לו ממנה יותר מכל דבר אחר בעולם.
אני זוכר את השיחה הראשונה איתה כאילו היא מתרחשת ברגעים אלו.

"היי ג'י.אי.ג'ו. אני מאושרת שהגעתם למסיבה שלנו. תנו לי לספר
לכם עלינו קצת. אני שרה ואני מצילה כאן בתחנה, ואתם הגעתם
למסיבה השנתית שמטרתה העיקרית היא להתרים כסף למען תחנת ההצלה
שלנו, כדי שנוכל לשפר את תנאי הדרכת הטירונים שלנו ונוכל לשפר
את דרכי הצלת החיים אצלנו, וכאשר תשחו בחופים שלנו תהיו בטוחים
ככל שאפשר. אז כל דבר שעליו תבזבזו את הכסף בא למטרה הזו וכל
תרומה מועילה אז תבזבזו כסף... ה-ר-ב-ה כסף!"
היא הייתה כל כך יפה ומלאת חיים כשהיא הסבירה לנו הכול, ואני
כמובן, ציני כמו תמיד, הייתי חייב להעיר הערה.
"את בטוחה שאת רוצה שאנחנו נהיה פה? הרי אתם מלמדים את
הטירונים שלכם איך להציל חיים ואנחנו מלמדים את הטוראים שלנו
איך לקחת אותם".
ומייקל, בלי לחשוב וכשכולו עדיין מהופנט משרה, יצא להגנתה.
"לוק! אל תהיה גס רוח. הבחורה רק רוצה שניהנה ונתרום. היא רק
עושה את העבודה שלה אז אל תוציא לה את האוויר. אני מייקל ואת
יכולה להציל אותי מתי שאת רוצה, או רק ללמד אותי להציל, או
אפילו סתם רק לקחת לי את הכסף. אני חושב שעדיף שאני אשתוק
עכשיו. הדרך הכי טובה לפה שלי להפסיק לפטפט זה אם אני אפטם
אותו, אז בבקשה תובילי אותי לארוחה ולמשקה הכי יקרים שלכם, לא
אכפת לי אפילו אם זה יהיה הזול ביותר ורק תיקחי ממני כסף כאילו
זה הכי יקר, ככה זה יחסוך לכם יותר. אני באמת שותק עכשיו."
"מייקל, כן? תודה רבה שאתה מגן עליי מההערות של חבר שלך, אבל
אני מבטיחה לך שאני לא צריכה הגנה. לגבי להציל אותך אז אני
עומדת לעשות זאת ע"י כך שאני אתעלם מכל השטויות שברברת. לגבי
ללמד אותך להציל את עצמך אז אני עומדת לעשות גם את זה. אין לנו
תפריטים ואין לנו מחירים, יש לנו בירה, מים, צ'יפס, בוטנים.
משלמים על שולחן 5 דולר ומקבלים את הכול ואז יש באמצע קופסא
ואתה שם שם כמה שאתה רוצה".
"אז אני..."
"תוך 5 דקות אני אארגן לכם שולחן".
"פישלתי, לוק".
מייקל נראה כל כך מסכן ואני לא עזרתי.
"לגמרי, מייק. על מה לעזאזל בלבלת לה את השכל. אתה ממש לא יודע
איך להתחיל עם בחורות. טוב נו, בטח אתה רגיל שהן נופלות לרגליך
והפעם..."
"הפעם אני מאוהב וזה מזיז, כי אני יודע שהיא זו שנולדה בתיאום
מושלם אליי. ידעתי את זה בשנייה שראיתי אותה ואני רק מקווה
שהיא לא לגמרי מחקה אותי, כי זו, חברי, היא אשת חיי ואני אעשה
כל מה שאוכל כדי להפוך אותה לאשתי".  
"אתה רומנטיקן ללא תקנה, אבל לפחות אישה יפה נולדה לך".
"השולחן שלכם מוכן. זה השלישי מימין, זה שיש בו את המספר טלפון
שלי במפית".
היא הסתכלה ישירות על מייקי וחייכה.
"מה אני אעשה, מייקי, כנראה שאני תמיד חייבת להציל מישהו.
שיהיה לכם בתאבון, ג'י.אי.ג'ו."
"שרה, אני בטוח אתקשר".
"אני כבר לא יכולה לחכות..."

ובאמת מייקל התקשר עוד באותו הערב, וכך בכל ערב אחרי, והם היו
מדברים שעות על כל הנושאים הקיימים בעולם, הם הכירו אחד את
השני ב-5 ימים דרך הטלפון יותר מאשר אנשים המכירים אחד את השני
5 חודשים ומתראים כל יום. בכל סופשבוע הם היו יוצאים ביחד,
ואני... אני כל סופשבוע הייתי מצטרף אליהם, כל שבוע עם מישהי
חדשה. אבל החיים לא היו מושלמים בשביל שניהם. שרה הייתה חצי
אמריקאית וחצי הוואית. אבא שלה היה במקור מהוואי, ולמרות שהוא
התחתן עם יהודייה מקליפורניה הוא גידל את משפחתו בצורה מסורתית
וקשה. מייקל היה יותר מבין כלפי אביה, אני החשבתי אותו צבוע
למרות העבר הקשה שהוא עבר. הוא איבד את אשתו, בנו הקטן ואחיו
בזמן מלחמת העולם השנייה כשהייתה את ההתקפה על פרל הרבור, ואת
אחיו השני איבד בקוריאה, ואז הוא התחתן עם אלמנת אחיו וגידל את
אחיינו הקטן כשלו. כעבור שנתיים נולדה להם שרה והדבר האחרון
שהוא היה מוכן לקבל כחתן זה חצי יפני שהוא חייל, הרי עם הרקע
שלו הוא שנא חיילים ויפנים ומייקל היה שניהם. עדיין חצי שנה
אחרי שרה ומייקל הצליחו להסתיר את החברות שלהם, עד שיום שישי
אחד יצאנו מהבסיס והלכנו על החוף לעבר עמדת המצילים. שרה בדיוק
סיימה משמרת והיא נראתה יפה מתמיד, לבושה עדיין בבגד ים ויורדת
מהעמדה. ואז אחיה הגדול ראה אותנו. כשחושבים לאחור זה היה די
מצחיק איך שהוא הגיב, למרות שבאותו רגע אני ומייקל היינו
בטוחים שמייקל מת.
"מייקי", היא אמרה וקפצה עליו, חיבקה ונישקה אותו, והוא החזיק
אותה עם חיוך מטופש של אהבה פרוס לו על כל הפרצוף. ואז הייתה
הצעקה הנוראה הזו שהקפיאה אותנו לגמרי.
"שרה!!!"
"קייל..."
"מי זה קייל, מותק?"
"אחי הגדול".
"או... היי. נעים מ..."
מייקל הגיש לו את היד אבל קייל הגיש לו אגרוף בעין שהשכיב אותו
ישר על הרצפה.
"קייל, לא! אל תרביץ לו".
"שרה, אני ארביץ לכל ג'י.אי.ג'ו שחושב שהוא יכול לגעת לנו
בבנות ואני אהרוג כל אידיוט שיתפוס את אחותי הקטנה".
"הוא לא תפס אותי ולא התחיל איתי. הוא רק... חיבק אותי כי לא
ראינו אחד את השני כבר שבוע. הוא די ה...חבר שלי. אנחנו יוצאים
כבר כמה חודשים".
"מה!!! החבר שלך!!! השתגעת, נכון??? אבא ירצח אותך ואותו כשהוא
יגלה שאת יוצאת עם חייל ועוד אחד יפני. שני הדברים שהוא הכי
שונא בעולם משולבים בבחור אחד".
"לי לא אכפת ואני אספר לאבא בבוא הזמן, כי אני לא מוכנה לוותר
עליו. אני אוהבת אותו".
"איך אפשר לאהוב אחד כזה..."
"היי, אל תלכלך. אתה רוצה לדעת איך אני אוהבת אותו? בקלות!
טרחתי להכיר אותו בלי דעות קדומות על המראה שלו או על המדים
שלו, רק כי אבא אמר לי ככה וככה דברים על זה. אני מבטיחה לך
שאם תטרח לנסות תוכל להכיר את האדם ששוכן מתחת לכל אלו וגם אתה
תמות עליו".
"אה... הצחקת אותי, שרה. באמת נראה לך שאני אתחבר אליו, אעריך
אותו ואז אגן עליכם?"
"לא, אני רק מבקשת ממך להכיר אותו כי אני אוהבת אותו, כי הוא
נחמד, עדין ומצחיק והוא תיאור מדויק של הגבר שאמרת שאתה רוצה
להכיר בשבילי. זה שיגן עליי מתי שאתה תהיה עסוק במשפחה שלך. אז
הנה מצאתי. אז רק תכיר ותאשר אותו כדי שתסתדרו, כי אני לא
אוותר עליו ואני לא רוצה לאבד אותך, טוב?"
"אוקיי, אוקיי, אני אנסה. אני אקח אותו לבירה רק אני והוא.
ואתה..."
הוא הצביע עליי עדיין, נראה כולו עצבני.
"איך קוראים לך?"
"לוק".
"אתה חבר טוב שלו".
"הכי טוב!"
"יופי, אז אתה תישאר לשמור על אחותי, כי אני בטוח שלא תנסה שום
שטויות על הבחורה של החבר הכי טוב שלך".
"כן, המפקד, מה שתגיד".
"ובלי צחוק. מייקי, בוא נלך".

וכך היה. מייקל הלך עם קייל ואני נשארתי עם שרה.
"אז א...אחיך נראה בחור חזק. אם הוא לא יאהב את מייקל אז
הוא..."
"יהרוג אותו במכות, יספר לאבא שלי עלינו ואז אבא שלי יהרוג
אותי במכות ויבוא לרצוח את מייקל? לגמרי. עד כדי כך שכל מה
שתוכל לזהות ממייק יהיה אולי את הדסקית שלו".
"או... ככה שיערתי. אז באמת כדאי שמייקי יעשה רושם טוב".
"כן".
"אני בטוח שהוא יעשה, כי הוא ממש מת עלייך. באמת. הוא לא יכול
לדמיין את החיים שלו בלעדייך. הוא אפילו כבר לא זוכר את החיים
שלו לפני שאת הגעת, ולהגיד את האמת, גם אני לא".
"אתה חמוד, לוק. אתה יודע שגם אני מתה עליו".
"אני יודע".
"חשוב לי שתדע ושתאשר. אני יודעת שאתה המשפחה היחידה שלו".
"הוא גם המשפחה שלי".
"אני יודעת, הוא סיפר לי הכול, על המלחמה ועל הקשר שלכם ועל
התוכניות שלכם לעתיד".
"על המשטרה?"
"כן, על המשטרה בוויסקונסין".
רציתי לשאול אותה מה דעתה על זה, אבל הרגשתי שזה דיון שצריך
להסגר בינה לבין מייקל אז עברתי נושא.
"אז... כמה זמן יארך המשפט אופי של אחיך?"
"לא הרבה. 2 בירות ומשחק חיצים אחד. ואז הוא יחזור עם גזר
הדין".
"אני רק מוודא שהוא יחזיר אותו רק עם גזר הדין ולא עם ביצוע
גזר הדין".
"אל תדאג, טיפשון. בוא, אני אכין לך אוכל ואביא לך קולה בזמן
שאתה ממתין, ואם אתה רוצה תוכל להתקלח ולהחליף את המדים".
"אני חושב שאני אעשה את זה. תודה".
"אין בעיה. אם להיות לגמרי כנה, אני לא סובלת את המדים האלו".
"את האמת, גם אני לא".
עד שהתקלחתי ואכלתי מייקל וקייל חזרו שרים ומאושרים, ואני ושרה
נשמנו לרווחה והלכנו לכיוונם בחיוך.
"טוב, אחותי, אני מאשר. הוא בחור טוב והוא אוהב אותך מאד. אז
אני אגבה עליכם".
"יש! תודה, קייל. אתה הטוב ביותר".
"אה, כן, וכבר מצאתי יתרון שתוכלי להגיד להורים. מייקל יהודי
וכך גם אימא, אז היא תאשר, ואבא, אוי... אבא איש מסורת, אולי
הוא כן יעריך את העובדה שמייקל יפני וגם זה עם של מסורות".
"תודה, קייל, אבל אני חוששת שזה לא יהיה כל כך קל עם אבא".

ככה עבר לו האיום הגדול ביותר שהיה ליחסים שלהם באותה תקופה
וחזרנו לשגרה. כל השבוע הם היו מדברים וכל הסופי שבוע היו
נפגשים. וכל פעם נדהמתי מחדש כמה הרבה יש להם לדבר אחד עם
השני. אני אחרי שתי פגישות עם בחורה כבר איבדתי כל עניין, והם
כל הזמן היו מוצאים עניין מחדש.

באוגוסט 74' האידיליה שלנו די התנפצה. אתם מבינים, הצבא בזבז
הרבה כסף על חיילים משוחררים מוייטנאם, ולכן היו קיצוצים, אז
מפקד הבסיס קרא לנו. היינו בדיוק באמצע השירות. שירתנו שנה
מתוך שתיים, והוא די נתן לנו אולטימאטום. היינו צריכים לבחור
בין קריירה בצבא, ואז זה חתימה לעוד 3 שנים, התקדמות בתפקיד
וקבלת דרגה; או שאנחנו מסיימים את הקבע בדצמבר 74', חצי שנה
קודם, כדי לפנות מקום לחיילים החדשים. כמו כל החלטה אחרת
שקיבלנו במהלך השנים דסקסנו את ההצעה.
"אני באמת לא יודע מה לעשות, לוק. אני חושב שאני אחתום".
"מייק, אני לא יכול לחתום. די נמאס לי מהצבא, מהמדים, מהחוקים,
מהנוקשות. אני רוצה לחזור הביתה לוויסקונסין, לראות את המשפחה
שלי, להתגייס למשטרה ולהתחיל את החיים שלי. חשבתי שזה גם מה
שאתה רוצה".
"אני רוצה אבל... לא יודע. אני רוצה להתחתן עם שרה ולהביא אותה
לבית שלנו, לא לבית שלך".
"היי, אל תדבר שטויות! הבית שלי זה הבית שלך, וכבר דיברת עם
שרה על התוכניות. היא שמחה מהם, לא?"
"כן, לפחות היא אמרה שהיא תבוא איתי לאן שאני רוצה".
"אז מה הבעיה?"
"יש לה פה משפחה, אימא, אבא ואח, ואני... אין לי על מה לוותר
אם אני נשאר כאן".
"לי יש אבא ואימא בוויסקונסין, והם איבדו את אחותי לפני שנים.
אני לא יכול להיעלם להם לנצח. ואני לא רוצה להיות רע. אתה אחי
ואתה יודע את זה, וגם אם תישאר אנחנו נשמור על קשר. לא תאבד
אותי. אבל אני לא יכול להישאר כאן יותר".
"אני מבין ומסכים. האמת, גם אני לא. זה לא מתאים לי, ואני חושב
שאם אני אשאר כאן זה רק עניין של זמן עד שאבא של שרה יפריד
בינינו, כי הוא לעולם לא יקבל אותי, אז אם נהיה רחוקים יהיה לו
פחות אפשרויות".
"יופי, אז קבענו?"
"כן. בדצמבר חוזרים הביתה, היישר לחגיגות חג המולד בבית משפחת
וילסון".

וזה מה שאמרנו למפקד הבסיס, וקיבלנו צו שחרור ל-15 לדצמבר
1974. שרה הייתה גדולה כמו תמיד וקיבלה את זה. היא ומייקל
הגיעו למסקנה שצריך לספר להורים שלה.
מייקל התכונן למבחן חייו באותו סופשבוע. ואז, יומיים לפני
ארוחת הערב הגורלית, מייקל קיבל לבסיס שיחה משרה, שהייתה
היסטרית לחלוטין. אני עדיין זוכר את התגובה שלו. הפרצוף שלו
התאבן והוא דיבר כמו מת.
"אח של שרה מת".
"מה? מייק, היא בסדר? איך היא מתמודדת? איך זה קרה?"
"לא, היא לא ממש בסדר. זו הייתה תאונה. בקושי הצליחו לחלץ את
הגופה שלו".
"היא בטח ממש עצובה".
"היא ממש היסטרית. אני רוצה לראות אותה אבל היא מעדיפה שנחכה
לסופשבוע הבא כי היא לא תוכל לצאת השבוע והיא לא רוצה שההורים
שלה יראו אותי".
"היא צודקת, מייק, וזה מובן. תן לה ולמשפחה שלה זמן להתאקלם
למצב החדש. גם לי ולהורים שלי לקח זמן להתאקלם למוות של אחותי,
זה דבר קשה למשפחה לקבל".
"אף פעם לא סיפרת לי את החלק הזה של החיים שלך, לוק".

והוא צדק. הוא פתח שם פצע שקברתי עמוק בתוך הלב. הרי כל השנים
דיברתי עליי ועל אחותי ועל תקופת ההתבגרות שלנו. הוא ידע שהיא
מתה, אבל הוא לא ידע את הסיפורים ואתם, אתם בכלל לא ידעתם שיש
לי אחות, אז אני אקח הפסקה ואספר לכם בדיוק כמו שבזמנו סיפרתי
לו.
"אתה צודק, מייק. זה משהו שלא רוצים לחשוב עליו, שאני מספר לך
סיפור מההתבגרות שלי ושל שרלין. אני לא רוצה לספר על המוות
שלה. זה כואב מדיי".
"אני יודע, אבל אני רואה בעיניים שלך שהמצב עם אח של שרה מזכיר
לך את זה. אולי תספר לי וכך תמיד אני אדע לעזור לך בזה ולא
תצטרך לחזור על הסיפור הזה לעולם".
"אוקיי... אז שרלין הייתה ב-3 שנים גדולה ממני. היא הייתה יפה,
חכמה ומדהימה, וכשהיא הייתה בת 16 היא הכירה את ג'סטין. הוא
בדיוק איבד את המשפחה שלו בלוס אנג'לס. הם היו בשייט וטבעו. אז
הוא בא לוויסקונסין ונהיה לשומר היער שלנו. בחור טוב, נורא
אוהב, פתוח ונחמד כמוך. הוא ושרלין התאהבו מיד. בגיל 17 וחצי,
ישר איך שהיא סיימה תיכון, הם התחתנו, ואני, למרות שאף פעם לא
הייתי כזה רומנטי, די קיוויתי להיות מאושר ומאוהב כמוהם יום
אחד.
בגיל 19 שרלין נכנסה להריון. זה היה הריון די קשה, כי שרלין
הייתה בחורה קטנה כזו ובלידה התינוקת התהפכה, ומה הרופאים
בעיירה קטנה בוויסקונסין ידעו על לידת עכוז בבחורה קטנה כמו
שרלין? וזה... אה... ארך יותר מדי זמן, ולבסוף גם שרלין וגם
התינוקת לא שרדו. וג'סטין, הוא היה כל כך רגיש, הוא לא ידע איך
להתמודד. הוא איבד יחידה משפחתית משל עצמו, ואז ניסה לבנות לו
אחת חדשה ואיבד אותה לפני שהוא הצליח לחוות אותה כמו שצריך.
ניסינו לעזור לו, להתייחס אליו כבן משפחה, אבל חודש אחרי שרלין
והתינוקת הוא הלך לאמצע היער והתאבד. אני חושב שהוא השתגע
מהאבל. זה בטח נראה לו כאילו שהדבר היחידי שיש לו בעולם סביבו
זה אובדן. ואני חושש שזה גם היה הקטע שאיבדתי את שביב
הרומנטיות שהיה בתוכי ואולי היה אפשר לבנות ממנו אהבה, כי
ראיתי כמה עצב אהבה יכולה לגרום והחלטתי שעד שאני לא אכיר
מישהי שאני אהיה מוכן למות בשבילה אני לא אתחתן. זהו, עכשיו
אתה יודע את הפיסה היחידה שהייתה חסרה לך כדי להשלים תמונה
מלאה על חיי".
"לוק, אני מצטער. זה באמת דבר קשה להתמודד איתו".
"אל תדאג, ההורים שלי עזרו וכך יהיה לגבי שרה. אנחנו נחכה
לשבוע הבא ונדע יותר".

ובאמת מייקל חיכה. בשבוע הזה הוא היה מתוח ועצבני ונראה שהוא
מכין לעצמו בראש תסריטים אפשריים למה שעומד להיות עם שרה, אבל
על מה שבאמת התרחש הוא לא חשב וגם לא היה חושב, גם לא בעוד מאה
שנה. כשהיא באה הוא רצה לחבק, לנשק אותה, לנחם אותה, אבל היא
דחפה אותו מעליה וישר התיישבה.
"מייקי, אני לא יכולה להמשיך לראות אותך. אני אוהבת אותך אבל
אני לא יכולה להתחתן ולעבור איתך. אני לא יכולה לעשות את זה
למשפחה שלי הם הרגע איבדו בן, אני לא אוכל להרשות להם לאבד גם
בת".
"אין בעיה, נעשה את זה בצורה שהם לא יאבדו אותך. נשאר כאן, אני
אחתום קבע או אתגייס למשטרה של הוואי, ונתחתן ונגור כאן קרוב
אליהם".
"אי אפשר. אבא שלי בחיים לא יאשר אותך כחתן ואז אני אאלץ לבחור
ולא משנה מה יהיה, התוצאה תהיה רעה לכולם ואני כן אאבד אחד מכם
והכאב שבריב יהיה גדול וקשה מדי לחיות איתו. זו הצורה הטובה
ביותר לכולם. ביי, מייקי".
"לא. אבל ככה את ישר מוותרת. אני..."
אבל שרה כבר לא שמעה אותו, היא כבר יצאה. וככה עברו שלושה
שבועות שמייקל לא שמע ממנה. והוא לא חייך או חלם או אפילו ממש
דיבר, זה כאילו הראש שלו כבר לא רצה לחוות שום דבר והלב שלו לא
רצה לאחות את עצמו מחדש או להרגיש כלום יותר. בתחילת אוקטובר
מייקל קיבל הודעה לבסיס. זה היה מכתב משרה. עדיין יש לי אותו
בעליית הגג יחד עם כל הדברים שלהם, למרות שאני לא צריך כלום;
אני זוכר אותו בעל פה.

"מייקי, אני לא יכולה לאבד אותך. אני אוהבת אותך יותר מדיי.
אני מרגישה שאני לא קיימת בלי האהבה שלך. תבוא בסופשבוע הראשון
של חודש נובמבר, זה היום הכי שמח של אבא. נדבר עם ההורים שלי,
נודיע שאנחנו מתחתנים וברגע שהם יאשרו נתחתן ונחליט איפה נגור.
אני אוהבת אותך ומתגעגעת אליך. שלך, שרה".
מייקל ממש היה מאושר כמו ילד קטן, והוא התכונן כאילו הוא הולך
להישאל שאלה אחת שתחליט אם הוא יחיה או ימות, אבל בשבילו זו
באמת הייתה שאלה של חיים ומוות, כי עם שרה הוא חי ומתכנן חיים
ובלעדיה הוא כמו אדם מת. ואז היום הגיע ומייקל הלך. אני זוכר
את התיאור שלו מהערב הנורא ביותר שאדם יכול לחוות, וזה ממישהו
ששירת 3 שנים בוייטנאם.
"אבא, אימא, זה מייקל טנקה".
"שרה, מה לעזאזל את מכניסה אליי הביתה? את באמת חושבת שאני אי
פעם בתקופת חיי אאשר לך להתחתן עם ג'י.אי.ג'ו יפני?"
"סליחה, אדוני, אין טעם להתרגז. אני חייל אמריקאי וגם זה רק
לעוד חודש; אני משתחרר ואז אני ארשם למשטרה".
"זה אולי טוב ויפה, אבל אתה עדיין יפני מסריח ולא תעשה לי עם
הילדה שום ילדי תערובת".
"היי, בלי להעליב, אני ילד תערובת וגם הבת שלך, וזה אומר שאתה
יודע טוב מאד שאהבה לא מבדילה בין דת, צבע או גזע. רק האדם הוא
זה שבוחר לעשות את ההפרדה הזו, ולטובת הבת שלך אני מקווה שתבחר
לא לעשות אותה".
"אני מזמן עשיתי אותה! בגלל היפנים איבדתי את האישה המושלמת
שלי ונשארתי עם אלמנתו המעורבת של אחי והבן שלו. אני איש כבוד
ולא אנטוש ילדי משפחה. אני נשארתי לבד וגם היא, אז התפשרתי פעם
אחת בחיי, והבת שלי היא הסיכוי שלי לחזור למוטב. עכשיו אני כבר
בחרתי לעשות את ההפרדה הזו, ואני מבצע את ההחלטה הסופית שלי.
אתה תעוף מהבית הזה מיד".
"אבא, לא! אני אוהבת אותו".
"יפה מאד. עוד שנה תאהבי מישהו אחר".
"אתה, אדוני, האדם הכי צר מוח שראיתי והכי גס שקיים! אשתך במשך
22 שנה פה ואתה מדבר עליה כאילו היא עבודה שנתקעת איתה, והבת
שלך שעומדת לידך רואה אותך מבטל חצי ממי שהיא ומשליך לצד את כל
מחשבותיה ורגשותיה. באתי לכאן בתום לב, בניסיון להכיר אותך
ולהראות לך מי אני ומה אני, ובמקום לנסות אתה ישר מעליב ומשליך
לצד כל מי שהוא שונה ממך. אז סליחה על הבוטות, אדוני, אבל זה
עושה אותך ללא שונה ממי שנלחמנו נגדם בכל המלחמות, ולטיפוסים
כמוך אין מה לעשות בארה"ב. להתראות".
"מייקי, אני..."

"וזהו, לוק. אני יצאתי ואותה אבא שלה החזיק בכוח בבית. באתי
ישר לכאן. אני נשבע, אני אמות אם אני מאבד אותה, לוק".
"לא תאבד אותה, מייק. אתה תראה, הכול יהיה בסדר".
אז אפילו לא ידעתי מה יהיה, רק רציתי שהחודש יעבור ונצא מהאי
הזה.
עבר יותר משבוע מאז הערב הגורלי ההוא ולא שמענו משרה. ואז הגיע
מכתב ממנה. למייקל לא היה אומץ לקרוא אז הוא ביקש שאני אקריא
לו אותו.
"מייקי היקר, אבא לא נותן לי לדבר בטלפון ולא נותן לי לצאת
מהבית אפילו לא כדי ללכת לעבודה, אבל יש לי תוכנית וזו הדרך
היחידה שיש לי לספר לך עליה וזה חייב לעבוד בדיוק ככה. אני
סומכת עליך בעיניים עצומות כי יותר לא תהיה לנו שום דרך לאשר
ולחזור עליה אז תלך בדיוק לפי איך שכתוב. לפני הכול אני מצטערת
שלא הגנתי עליך. אני אוהבת אותך אבל אני כל כך מפחדת מאבי,
ועכשיו אפילו יותר מזה, אני מפחדת שאני אאבד אותך ואני לא
מוכנה לזה. אז הנה מה שיש לעשות. ב-16 לדצמבר יש טיסה מהוואי
לוויסקונסין עם עצירה, כמובן. היא יוצאת ב-7 בבוקר. תגיד ללוק
לקנות שלושה כרטיסים בשמו לו, לאחיו ולגיסתו. אבא שלי מכיר את
כולם; אם אתה רק תראה את הפרצוף שלך או תשתמש בשם שלך, אבא שלי
יגלה ויהרוס הכול. אז שלוק יקנה את הכרטיסים. אני אפגוש אתכם
בשדה התעופה ליד השער בשעה 6:30. נעלה על המטוס ונטוס אל שארית
חיינו ביחד, ואני מבטיחה שאני לא אתחרט. אתה כל כך צדקת במה
שאמרת. אבא שלי בחיים שלי לא כיבד אותי או את החלטותיי. הוא
רצה שהכול יהיה בדרכו וירד על כל דבר שעשיתי, ואימא שלי אף פעם
לא יצאה להגנתי. היא גם אף פעם לא הייתה מאושרת כי לעולם לא
עמדה על מי שהיא ומה שהיא רוצה. אבל הפעם אני לא מוכנה לוותר,
כי זה יהיה מקביל למוות ואני לא מוכנה לוותר על חיי. תחכה לי,
אני נשבעת שאני לא אוותר ולא אאבד אותך בשום מחיר. אוהבת אותך
תמיד, לנצח. שלך, שרה".
מייקל קפץ בחדר כמו ילד בן 5 שאומרים לו שהוא זכה בקופסת
ממתקים. אני ביצעתי את התוכנית והזמנתי שלושה כרטיסים על שם
לוק וילסון, שניים לגברים ואחד לאישה. הודעתי להורים שלי שאני,
"אחי" וארוסתו נגיע הביתה בטיסה שיוצאת מהוואי ב-16 לדצמבר
בשעה 7:00 בבוקר. ובאמת הכול עבד כמו שעון, וכששרה באה היא
ומייקל התאחדו. נדהמתי מהטבעיות שבאהבה שלהם, שבועות הם לא
התראו או דיברו ועדיין באותה שנייה הם נראו הכי מאוהבים
שבעולם, כאילו הם כבר נצח נצחים ביחד.