כשהלכתי ללוויה שלך, לא בכיתי. כל כך רציתי לבכות, אבל הדמעות
פשוט לא באו.

אני זוכרת שהלכנו ללוויה של בוב. בכינו, בכינו ביחד.
כולם היו כל כך מלוכדים אבל אני הרגשתי כל כך לא שייכת, כל כך
לא מחוברת, ואתה פשוט הצלת אותי.
חיבקת אותי, והלכת איתי במורד השביל האינסופי שביום מן הימים
אלך בו שוב, הפעם אחריך.

כשאלה סיפרה לי על התאונה, נכנסתי להלם.
התחלתי לבכות וזה לא עבר לי שעות. החבר'ה חיכו לי עם ערימות של
טישו, אבל כשהגעתי לבית הקברות הבנתי שהפעם אני באמת לא שייכת,
סתם אאוטסיידרית מזדנבת שהיה לה מה לחפש פה פעם.
לא יכולתי לתת להם לראות אותי נשברת, אז עצרתי, והדמעות פשוט
נחנקו להן בפנים.

אחרי הלוויה, עומר ואני ישבנו על הגדר הקטנה שמקיפה את החלקה
הצבאית והרצנו דחקות, איתך ועליך, מישהו אמר לנו שזה לא מכובד,
אבל עומר השתיק אותו ואמר לו שזה חבר שלנו שם באדמה ואנחנו
נכבד אותו באיזו דרך שנבחר.

הלכתי. לא חזרתי. והאשמה אכלה אותי מבפנים. הרגשתי כל כך
מפלצתית.
יום אחד באתי לבקר אותך ולא היית שם. אני יודעת, הרגשתי.
למרות זאת התיישבתי ליד המצבה ודיברתי אליך, הבטחתי לך שכשאני
אוכל שוב לבכות, אני אחזור לבכות עליך, אבל זה לא קרה.

גיאצ'וק, אני רוצה שתדע שאני בוכה.
אני בוכה על הזמן שפספסתי איתך, על החיים שלא יהיו לך, על
החברה שהשארת מאחור ועל ההורים, אני בוכה על החברים...
אבל יותר מהכל אני בוכה על זה שלא בכיתי כשהגיע הזמן לבכות
עליך.

כשהלכתי ללוויה שלך, לא בכיתי. כל כך רציתי לבכות, אבל הדמעות
פשוט לא באו...