[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







יול בהט
/
שקט...

שקט...

במשך דקות ארוכות, כל מה שעשתה היה לעמוד ליד החלון הסגור,
ולבהות ברחוב ההומה בדממה, מבעד לחומת זכוכית עבה. חומת
זכוכית, אשר בדמיונה המתרוצץ, מגינה בחירוף נפש על ביתה מפני
טיפות הגשם המאיימות לפרוץ פנימה.

שקט...

היה זה היום הראשון לאחר סוף תקופת המבחנים. סוף התואר. יום
החופש הראשון מזה רבים.
זהו, זה נגמר. שלוש שנים ארוכות מאוד. ועכשיו מה?
הדירה הייתה ריקה. דני מן הסתם התעורר מוקדם והלך לעבוד. היא
אפילו לא חשבה על להתעורר. בכלל, שלא כהרגלה מזה שנים, הלילה
היא ישנה כמו בול עץ. היא חייכה לעצמה. היא נזכרה פתאום, ללא
שום סיבה נראית לעין, בדקות האחרונות לפני ההירדמות. אותן דקות
הזויות, בהן מחשבות משונות מקבלות את החופש המוחלט להשתולל
ברחבי המוח. היא נזכרה שהיא חשבה לעצמה שבטח ככה, הזויה קלות
אך מלאה בנעימות כוללת, הרגישה החולצה שהיא איבדה בראפטינג
בשנה שעברה - שטה באיטיות על פני מים רגועים, תחנת היעד לא
ידועה, מחכה לרגע בה היא תיתפס על ענף תועה ותיעצר.

שקט...

הרבה זמן לא יצא לה להיות לבד בבית, בלי אף תוכנית להמשך היום.
היא תמיד הייתה עסוקה במשהו. לימודים... עבודה... דני...
היא שכחה כמה הדירה שלהם יכולה להיראות גדולה וריקה. היא תהיה
חייבת להעסיק את עצמה. היא ידעה שהיא לא תוכל להישאר במצב הזה,
שעונה על החלון, במשך הרבה זמן. היא רגילה שיש לה תוכניות. היא
רגילה להיות בשליטה מלאה. לדעת מה אמור לקרות בכל רגע נתון,
ומה יקרה ברגע שאחריו. טיפה קטנה של חופש, והיא כבר הרגישה את
הצרחה מטפסת במעלה הגרון.

קפה! זה מה שאני צריכה, קפה!

באיטיות מעושה היא הלכה לכיוון המטבח, דנה בינה לבין עצמה אם
מתחשק לה נס או שאולי היא תתפרע עם איזה קפה אגוזים טוב. היא
אף פעם לא באמת אהבה את המטבח שלהם, והיא אף לא הצליחה כל כך
להבין למה. היא התחילה להעביר את עיניה ברחבי המטבח, כאילו היא
רואה אותו בפעם הראשונה בחייה, מנסה להבין מה יש בו בדיוק,
שהיא לא אוהבת. זה ככל הנראה מגיע מסלידתה ממטבחים באופן כללי.
שום דבר טוב לא יוצא מהם. טוב, אולי קפה, אבל בזה זה נגמר.
אוכל הם אף פעם לא מכינים פה. אוכל אמיתי בכל אופן, חביתה מדי
פעם זה לא נחשב אוכל אמיתי. אמא שלה מביאה להם אוכל כשהם
טורחים ללכת לבקר אותה פעם בכמה חודשים.
לא לה ולא לדני יש מושג קלוש באומנות הבישול, ולאף אחד מהם לא
היה גם את הזמן או את הכוח עד עכשיו. אולי עכשיו כשאין לה יותר
לימודים היא תלמד לבשל? אולי. זו לא תהיה הפעם הראשונה שהיא
אמרה את זה לעצמה. דווקא היה יכול להיות נחמד אם הם היו אוכלים
לפעמים ביחד ארוחת צהריים או ערב. ארוחה אמיתית כזו, על שולחן
עם כלים. לא משהו חטוף כזה מול הטלויזיה כששניהם גמורים. ככה
זה תמיד, כמעט כל ערב. הם מגיעים הביתה, אף פעם לא ביחד,
תופסים משהו לאכול, נמרחים על הספה מול הטלויזיה, בוהים במה
שיש לראות, הולכים למיטה ותוך דקה נרדמים. סקס? היא כבר לא
זוכרת איך עושים את זה.


יו, אם דני היה פה עכשיו, מה הייתי עושה לו...

הא? מאיפה זה הגיע? החופש הזה משפיע עליה יותר ממה שהיא חשבה.
חבל להתחיל עכשיו לפתח ציפיות. זה שלה יש חופש לא אומר שום דבר
על דני. בשנה האחרונה קידמו אותו פעמיים. היא הייתה מאוד גאה
בו, והיא ידעה שהוא הגשים חלום. הוא  עושה כסף טוב, והוא גם
אוהב את העבודה שלו. לא הרבה מצליחים בזה. היא בחיים לא תרצה
לעמוד בינו לבין החלום שלו, גם אם לפעמים היא מרגישה קצת
זנוחה. ושוב, זה לא שהיא באמת הייתה מצטיינת היחסים הקרובים
לשנים 2004-2005. אבל עדיין, אם הוא היה פה כרגע, זה היה יכול
להיות...נחמד מאוד.
היא חייבת למצוא תעסוקה! אוקיי. היא תסיים את הקפה שלה, ודבר
ראשון תלך להחליף בגדים. אולי כשהיא תהיה בבגדים אמיתיים היא
תוכל לחשוב על משהו פרודקטיבי לעשות. היא שלפה מהארון שלה
חולצה לבנה וג'ינס. כן, זה יתאים. בגדים אמיתיים. לא פשוטים
מדי, לא יפים מדי. אמיתיים.

אז החלפנו בגדים, מה עכשיו?

היא חושבת וחושבת וחושבת וחושבת וכלום. פשוט כלום. אפילו אין
לה איזו חברה להתקשר אליה.

מתי בדיוק נהייתי כזו חסרת חיים?

טלויזיה. אולי יש איזה סרט טוב לראות. היא פתחה את הטלויזיה
והתחילה לזפזפ. אחד ממליון ערוצי הסרטים שידר את "לפגוש את ג'ו
בלאק". היא בטח ראתה את הסרט הזה אלף פעם לפחות. זה היה הסרט
האהוב עליהם. המממ.. היא לא הייתה מתנגדת ללמד את בראד פיט
איזה דבר או שניים על החיים.

בראד... בלונדינים... תחת מוצק... דני...

די!!! חייבת למצוא תעסוקה. חייבת להפסיק לחשוב על זה כל כך
הרבה. מה קרה? מלחמה? כולם מתו והיא חייבת להציל את המין
האנושי מהכחדה על ידי קיום יחסי מין מכאן ועד מחר?
הטלויזיה לא עוזרת. צריכה משהו אחר. היא נזכרת שבמטבח היא ראתה
משהו שצריך לעשות. מה זה היה? הא, כלים. היא שונאת לשטוף כלים.
זה חלק מתוך כל העניין הזה של לא לאהוב מטבחים. אבל איך הולך
המשפט ההוא... מצבים נואשים דורשים פתרונות נואשים. לא, זה לא
המשפט. לא נורא, זה מספיק קרוב.
לשטוף כלים איט איז!

מתי לעזאזל הספקנו לצבור כל כך הרבה כלים בכיור? או לחילופין,
שאלה יותר טובה - מתי לעזאזל הייתה הפעם האחרונה ששטפנו
כלים?


נו, לפחות זה יעסיק אותה לכמה זמן. היא באמת חייבת למצוא לעצמה
עיסוקים חדשים. כמה עלובה היא הרגישה, שוטפת כלים רק כדי לא
להיסחף אל תוך המחשבות שלה.

יופי של שליטה עצמית מותק...

לוקחת ביד ימין את הסקוטצ', מציפה אותו בסבון ומתחילה לנגב.
צלחת, ועוד צלחת, ועוד אחת, והנה שתי כוסות, ואלוהים אדירים -
כמה כפיות יש להם בבית?
זה כל כך משעמם... לא פלא שהם לא שטפו כלים כל כך הרבה זמן.

אם רק דני היה כאן...

שוב דני? כן! זה לא כאילו יש לה משהו יותר טוב לחשוב עליו, אז
מה כבר יקרה היא תשקע לה בחלום הקיצי קצר.

זה היה יכול להיות מאוד נחמד, אם למשל היא הייתה שומעת עכשיו
את הדלת נפתחת, ואת דני צועק: "מותק, את בבית?". הוא יחליט
לחזור הביתה מוקדם כדי לבלות איתה את היום הראשון של החופש.
הוא מכיר אותה כל כך טוב, וכל היום הוא ידע שהיא תשתגע להיות
לבד בבית בלי שום דבר לעשות. היא כל כך אוהבת אותו.
היא תשחק אותה כאילו היא לא שמעה אותו נכנס, ותמשיך לשטוף כלים
כאילו זה היה הדבר המעניין ביותר בעולם כולו.

הוא היה מציץ לסלון, רואה שהיא לא שם, מתחיל ללכת לכיוון חדר
השינה אבל אז בשניה האחרונה רואה אותה שם ליד הכיור, איזור
בבית שלהם שהוא לא חשב שהיא מכירה.
הוא יתקרב אליה לאט לאט, נזהר לא לעשות שום רעש. היא מצידה
תמשיך לשטוף כלים בריכוז מוחלט. ניחוח האפטר שייב שלו ימלא את
נחיריה והיא תצטרך את כל כוחות הנפש שלה לא לוותר על הצגת
ה"קשה להשגה שלה" ולקפוץ עליו. היא תמשיך להתרכז בכלים
המלוכלכלים ולפתע תרגיש את השפתיים שלו על צווארה, וגם את
הזיפים הקטנים שלו שורטים לה קלות את  הסנטר.

גרגור קטן ולא רצוני ייפלט מגרונה. זרועותיו יחבקו אותה
בחוזקה, השפתיים לא מפסיקות לרגע את מלאכתן באיזור הצוואר. היא
תימס לחלוטין מבפנים, אבל תחליט למשוך את המשחק הזה עד כמה
שאפשר. המים ימשיכו לזרום והיא תמשיך לסבן את הצלחת שבידה.
המשחק ימשיך, למרות שהיא כבר לפחות דקה שלמה תסבן את אותה
הצלחת בסיבובים איטיים.
אחרי כמה דקות בתנוחת החיבוק המוזרה הזו, הוא ינתק את שפתיו
מעורה, ויעביר אצבע אחת במורד חוט השידרה שלה. הוא יודע שזה
יגרום לכל גופה לרעוד וזה אכן בדיוק מה שיקרה. הוא ינצל את
ההפסקה שכפה עליה ממלאכת שטיפת הכלים וישלח יד לסגור את הברז.
היא תתחיל למחות בקול מאולץ, אבל אז הוא יסובב אותה אליה
ויתפוס בידיו את ראשה, בדיוק בנקודה בה נגמר הצוואר ומתחילים
התלתלים, קופצניים במיוחד למגעו. הוא ינשק אותה בחוזקה. היא
תאבד סופית את כושר ורצון ההתנגדות שלה, שלא היו חזקים
מלכתחילה ותתמסר כולה לאותה נשיקה. באותו הרגע שום דבר לא יהיה
קיים יותר בעולם. רק היא, הוא ותחושת החום המדגדגת את גופה החל
מהזרת בכף רגלה השמאלית, ועד לתלתל האחרון.

בתנועה אחת נחושה הוא ירים אותה ויושיב אותה על השיש, יגרום לה
להרגיש לרגע כמו ילדה קטנה וצחקקנית. לשונו תטייל בין פיה,
לצוואר, לסנטר, לכתף עושה בכל אלה כבשלה. בעודו חוקר את גופה
עם לשונו, ידיו יתחילו לפתוח כפתור כפתור מחולצתה. כשיסיים את
המלאכה הזו, בזמן שיראה לה כמו נצח נצחים, פיו ירד דרומה,
למצוא שטחים חדשים לכיבוש. בזמן שהיא תנסה במאמצים אדירים
להסיר מעצמה את החולצה הפתוחה, יד ימינו כבר תישלח אל אחורי
גבה, ובתנועה מיומנת תפתח את אבזם החזיה שלה. יד שמאל תעזור
לחברתה להוריד את מכשול הבד האחרון ואז בכוחות משותפים יתרכז
כל כולו בשדיה, מלטף, אוחז, מנשק, מלקק, מחזיר אותה עשרות
שלבים אחורה באבולוציה האנושית, מאדם חושב לאדם המונע על ידי
חושיו, וחושיו בלבד.

מבלי לחשוב כלל רגליה וידיה יעטפו את גופו, יצמידו אותו אליה
עד כמה שניתן. הוא ירים את פניו אליה והיא תראה איך עיניו
נוצצות מתשוקה. היא תעביר את ידיה על אחורי גופו, תחילה למטה,
מקום אותו אהבה כל כך, ואחר כך תמשיך למעלה. היא תשלח יד אחת
לפתוח את חגורתו העקשנית, אבל הוא יעצור אותה. בשתי ידיו הוא
יתפוס אותה, ויחזור לנשק אותה, שוב גורם לה לאבד את מחשבתה
הרצונית. הוא  ירים אותה בקלילות, יסתובב בזהירות אל כיוון
הסלון, ייקח אותה לשם וישכיב אותה בעדינות על השטיח. היא תרים
את ידיה כקוראת לו לבוא אליה, והוא בשליטה מלאה על עצמו, ימשיך
במלאכת הפיתוי. הוא יתכופף ויישב מעליה. כל כך קרוב, אבל בדיוק
מחוץ להישג ידה. בתנועות איטיות הוא ישלוף את החגורה ממכנסיו,
וישליך אותה הצידה. באותה איטיות הוא יפתח את כל הכפתורים
מחולצת העסקים שלו, ולבסוף ישליך גם אותה. הוא יתכופף אליה
קלות וישים את שתי ידיה על החזה שלו. היא תיזכר שוב עד כמה היא
אוהבת את גופו ועד כמה היא רוצה אותו ותנסה למשוך אותו יותר
קרוב אליה. הוא יתפוס את שתי ידיה ויצמיד אותן לרצפה. הוא
יחליק אחורה, לא מוריד לשניה את מבטו מעיניה, יפתח בתנועה
מהירה את כל כפתורי הג'ינס שלה, יתפוס את קצוות המכנס בידיו
ויתחיל למשוך כלפי מטה. היא תרגיש את כל גופה זועק אליו, רוצה
אותו בתוכה, ובכוחות על אנושיים תרים את אגנה בכדי שיוכל
להוריד ממנה את שאריות הבגדים המיותרים האלה. הג'ינס יירד,
ומייד אחריו גם התחתונים, משאירים אותה ערומה ומשתוקקת. הוא
יתחיל לנשק את כף רגלה הימנית, ויתחיל להתקדם כלפי מעלה.
נשימתה תתחיל להיעשות איטית יותר, עמוקה יותר, כמעט מחשמלת.
הוא יטפס מעלה מעלה, לא מפספס סנטימטר מרגלה. הוא ייתעכב מספר
שניות נוספות בחלקו הפנימי של ירכה, נוגע לא נוגע בנשיותה
הזועקת ללא קול - "קח אותי". הוא יתנתק לפתע, יתרומם, וישיל
מעליו את כל בגדיו, יחזור אליה, ישכב מעליה, יעביר פעם נוספת
את ידיו החסונות לאורך כל גופה ואז

רעש!

קול המפתחות במנעול העיף אותה אל מחוץ להזיות מוחה. מייד אחריו
הגיע קול הדלת הלא משומנת, המודיעה לכל הבית שהיא נפתחה. רעד
קטן הנתחיל להתפשט בגופה ואז היא שמעה את קולו:
"מותק, את בבית?"







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כל פעם שיורד
גשם, אלוהים
משתין עלינו ?

השאלה היא איך
הוא נפטר
מהחרא.



אתאיסט במגמה
ביולוגית


תרומה לבמה




בבמה מאז 16/3/05 14:59
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יול בהט

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה