אני בכלל לא ידעתי לאן זה יוביל. תפסו אותי לא מוכן וזרקו אותי
לים של ביוב (כמו כל ים, בעצם) כשאני נאלץ להאבק בלי אף סיכוי
בכרישי חולרות תעבי בשר ובצע.
ואני?
מי אני?
מה אני?
כולה נער מתברג עם בלוק צהוב ומברג שאמנם מסוגל על כולם אבל
תמיד מפחד לא רק להשאר אחרון, אלא פשוט להשאר.
וזה אף פעם לא היה מבחירה.
בתוך שדות פלסטיק שמחפשים את האני האמיתי ולא את מה שמציעים
להם בטלפון היום, ומחר באינטרנט, כי מחר יום עבודה ומחר כל
העולם יעבוד דרך המחשב, ואם אתה רוצה לשרוד את המהפכה
הטכנולוגית עליך להתכונן עוד היום.
הצצתי ממעלה ההר ואמרתי לבוריס שהזמנים משתנים, וכמה שהוא אוהב
אותי דבר לא יגרום לי לשנות את דעתי.
ואולי כל העסק הזה הוא תרגיל מסריח של גורמים שאני לא רוצה
לומר את שמם , אולי כי אני לא רוצה להסתבך ואולי כי אין לי
מושג עד לאן זה יכול היה להגיע, אם לא הייתי עוצר את זה בזמן.
ובזמני, מי בכלל חשב על לעצור...
ואני מנסה שלא, באמת. עם כל הכח ועם כל הרצון, וגאד איז מיי
וויטנס (כן, מיי פאקינ וויטנס) שיש לי רצון, אבל קורעים ממני
את נשמתי ואני בתגובה את בגדיי, והשק של הדואר מכסה את גופי,
כי ככה מתאבלים המגניבים באמת.
ומרדכי , כמה מגניב שהוא היה, האזניים שלא לא היו משהו מיוחד
אחרי הכל, ואפילו בלינצ'ס אין על שמו, ורק המניאק עם המאה
ילדים לקח את כל הקופה של האוכל...
והקופה לא תמיד שקופה, וגם אם כן אז תזכרו מי אמר לכם שזה לא
תמיד טוב שהקופה היא שקופה, כי להסתכל תמיד מותר (טוב כמעט
תמיד) אבל לגעת ולקחת זה הישג וזכות ששמורים למיוחסים.
ותנו לי אחד, תנו לי אחד שלא היה רוצה להתחלף עם , מה שמו, נו,
פאק
ברח לי השם.
השם תמיד בורח לי, והוא חושב שאני לא שם לב...