אחת בלילה, ראשון. חורף קר השנה.
שוכב מתחת לשמיכה, מנסה להמשיך ולקרוא בספר המדהים שכתב אדם
איתו דיברתי לפני מספר שעות ונתן לי את הטלפון בביתו.
שני אנשים שאני מכיר טוב פורצים לי כל הזמן לתוך המחשבה
ומזגגים את עיניי. אני קורא את אותם ארבעה משפטים כבר אולי
שלושים פעם. בלי להבין. אני מת לעשן. אבל נגמרו הסיגריות.
מה, אני עד כדי כך מכור שאני אצא מתחת לשמיכה בחורף ואנהג
לקיוסק הקרוב כדי לקנות? אז זהו.
נכנס לאוטו, נוסע. כבישים דוממים. ראשון בלילה, שכונת מגורים.
ברמזור הראשון אני מבחין בבחור בלי מעיל, על הכביש בנתיב
הנגדי, שמסתכל מסביב.
גם בלי המשקפיים אני שם לב שמשהו פה מוזר.
הוא מתקרב לכיווני, מבטו משונה.
במחצית שניית האינסטינקט העירוני אני חש רתיעה, ושוקל אם לשלוח
את האצבע לכפתור שנועל. אבל לא.
במחצית השניה האנושי שבי מתגבר ואני פותח את החלון.
אולי הוא צריך עזרה?
אתה יודע אולי איפה זה בית השיריון? הוא שואל בעיניים אבודות.
אני מסביר.
המחצית הקדמית של התודעה ממוקדת בהסבר. מחצית קונקרטית, יבשה.
המחצית האחורית, הסמויה, מדליקה נורה.
איך הוא הגיע למצב הזה?
הוא מודה לי. המחצית הקדמית סוגרת את החלון.
המחצית האחורית פותחת אותו.
רוצה טרמפ?
אתה בכיוון? הוא עונה.
כן. למרות שלא.
הוא נכנס עם מבט מעט מבויש, מעט מתנצל.
עכשיו אנחנו כבר לא לגמרי זרים.
מה יש בבית השיריון? אני שואל למרות שאני יודע, לקלוט איך
יגיב. סיפורו מסקרן אותי.
אין לי איפה לישון הלילה, ושם אפשר, כי אני חייל.
היית בצבא היום?
לא, אני מחפש לשכור דירה בתל-אביב ולא מצאתי.
המחצית האחורית מזיזה גלגלים. גם הלב, והבטן. אני לא אמשיך
לשאול, זה יביך אותו.
אני מספר על הסיגריות, הוא צוחק.
אתה גר עם ההורים?  
לא, אני עונה, עם אחי.
ברדיו מתנגן לו אהוד בנאי. בוא הביתה איש ציפור. אף פעם לא
הבנתי את הצירופים האלה. טוב נו, אהוד. מי כמוהו יודע להרגיש
את הקהל.
מגיעים. אתה בטוח שיש מי שיפתח לך?
אני אדפוק חזק עד שהוא יפתח, הוא עונה.
אני מבין שזו לא הפעם הראשונה שלו, ונרגע מעט.
נפרדים לשלום. הוא מחייך עם מבט הוקרה. אמיתי.
אני ממשיך. קונה סיגריות וערגליות תותים וחוזר לעשות סיבוב ליד
בית השיריון לוודא שהכל בסדר, שמצא מיטה בלילה הקר הזה.
הטנק שבחוץ נותר בעזבונו. גם דלת הכניסה.
הוא מצא. אפשר לחזור לערגליות, ולסיגריה.
ולמחשבות עליו.
זה מה שאני אוהב בספרים. וסיגריות.