"תוריד את הראש". הרכנתי את הראש לעבר הכיור שהיה מונח לפניי.
ידו העבותה של כהן דחפה מעט את ראשי, וביד השניה הוא פתח את
ברז המים ומישש את הזרם שיצא. שתי לחיצות על השמפו, וכבר החל
לחפוף בעדינות לא טריוויאלית את פדחתי המקריחה. זרם המים החמים
טייל בניחוחות על הראש הגזוז, גורף שאריות קצרצרות של שיער
וקשקש, ומתנקז ממש מתחת לעיניי העצומות. כהן הזקן שפשף את
ראשי, לא שם לב לסנטרי וגרוני שנחבטים בכיור הלבן, מעסה מדי
פעם צוואר תפוס, מתעכב קצת מאחורי האוזן. משסיים, הטיל אותי
אחורנית, והצמיד את המגבת לחורי העיניים, סופח טיפות מים
אחרונות. הוא ניגב בעדינות את פרצופי המרוענן, הביט בי ושאל
"גילוח, אדוני?" "לא, תודה, אני קצת ממהר" עניתי. חיכיתי עד
שמשח את נוזל החיטוי בניחוח מנטה על ראשי, שילמתי לו 30 ש"ח,
ויצאתי לאלנבי. הרוח הקרירה שנשבה מכיוון הים לקחה את ניחוחות
המנטה מראשי והלאה, מבשמת את הרחוב המטונף לרגעים מספר, עד
התנדפות לא רצויה. הבטתי בבבואתי שהשתקפה מחלון הראווה של הבנק
הבינלאומי, בחנתי מזוויות שונות, עם ידיים בכיס המעיל, עם
ידיים בג'ינס, מבט פרופיל, מבט קדמי.
ואז התאהבתי בבת של בעל המסעדה האיטלקית "אלפרדו פוזיטאנו"
ברח' דה קאנאט ברובע השישי בפאריס. מסעדה משפחתית, יוקרתית
קטנה ונעימה, שלא אכלתי בה מעולם. התאהבתי בה ב"שה ג'ו'רג'",
קטקומבה אפלה מלאה יין זול ושמחת אדם. התאהבתי בה כמעט מיד.
זאת אומרת, אחרי ששמתי לב אליה, חלפו חמש דקות בערך עד שנפלתי
במלכודת הגברים הידועה. ובכלל ניסו להכיר לי את קרובת משפחתה
הסקוטית (?), שכונתה אינגליש פרינסס, ואני ברוב שכרותי ניגשתי
לפרה ואמרתי "נייס טו מיט יו, אינגליש פרינס". היא תיקנה
לפרינסס, אבל אני כבר בהיתי בבת של פוזיטאנו. הזמנתי את הנערות
שרקדו מאחורי הבר של ג'ף לרקוד איתנו לצלילי מוסיקה סקוטית
שהתנגנה בנגן, והן הסכימו. אז רקדנו טיפה, ולי כבר היתה הרגשה
חזקה לגבי אופת הפיצות. תמיד יש לי הרגשות חזקות מהר, ותמיד הן
נכונות. ואולי היין הזול שבכלל לא היה זול אלמלא קיבלנו חלק
ניכר בחינם, לחילופין שכחנו לשלם, מחדד לי את האינטואיציה.
וכשהבנות שבו אל מעבר לבר, וביקשתי כוס מים, אזי ניגשה גברת
קנלוני לברז, שאלה בחיוכה המתוק והזדוני "יו וונט ווטר?"
והשפריצה עליי מיטב הזרם הפריסאי. המים הקרים חיממו את גופי,
והעירו והקשיחו איברים חיוניים. "יו וונט מור?" תהתה המקסימה,
עניתי "יס!" כמו בפרסומת, והיא התקרבה אלי בידיה עמוסות המים,
והניחה על פרצופי בתנועה מלטפת, איטית, חושנית. עצמתי עיניים,
מתענג על המתנה, ועל ההוכחה מאלוהים שאני מאוהב בטוחנת
המוצרלה.
ובסוף הערב, מאחורי הבר של ג'ף, על שיחת פלירט קטנה בין שני
שיכורים, עשתה לי הבחורה בית ספר. שיחקה בי כמו בפאזל 2000
חלקים, ונהנתה מכל רגע. השקתה אותי מהרום שלה, ואפילו את שמה
לא גילתה. שאלתי אותה באיטלקית "איך קוראים לך?" והיא ענתה
"קוראים לי". ובעודנו עוברים על תפריט המסעדה, ומדסקסים (אני
שואל, היא עונה) לאן הבנות ממשיכות מכאן, אני מבין סופית שאני
מאוהב בבחורה, רומן רומנטי סטייל, יען תגידי לי את שמך ו"כן,
בוא ניפגש" ואני זונח לימודים בני שלוש מתוך ארבע שנים, נשאר
בפאריס, עוטה סינר ואופה פיצות ולחם שום כל היום כל החיים. אבל
היא יצאה מהמקום בקלילות מחוייכת, ישבנה העסיסי קורץ לי
ומזמין, אבל לא.. ואז בחוץ היא נשענה על קיר ודיברה בפלאפון,
ונחפזה לתוך מסעדה עמוסה סקוטים, כך נתברר. ואני הצצתי פנימה,
אבל היא כבר היתה בשולחן, אנשים, צחוקים, שיכר.. ואישה נורדית
מבוגרת ניסתה לשכנע אותי לרדוף אחריה ולהמשיך, אבל ידעתי שזה
אבוד. וזהו. המשכתי להיות מאוהב בה עוד 40 דקות בערך, אבל זה
דעך.
השבעתי את לנדסברג ללכת למסעדה ולמסור לבחורה את אהבתי, אבל
הוא לא יעשה את זה, והיא בטח לא תזכור את הישראלי הדביל שרקד
אחוז דיבוק לצלילי חמת חלילים, מסביבו שישה אנשים מוחאים כף.
"יא אללה, תראה איך גדל בצדדים כל כך חזק, איך למעלה לא ככה"
מסכם כהן את כל הסיפור, כשאני חוזר אליו. "ככה זה בחיים, אין
מה לעשות" אני מסביר לו, ומחייך אליו, ולעצמי, דרך המראה. |