כבר הפסקתי לזכור. גם את מה שאני רוצה לשכוח אני כבר לא זוכר.
את הדברים שאני רוצה לזכור אני מנסה לזכור, אבל כשאני משחזר
אותם בראש הכל יוצא בחלקים לא ברורים שגורמים לה להתעצבן.
לומר, לא לומר, עדיף שאני לא אזכור. ככה עדיף. סקס של אתמול
בלילה עובר לי בראש והעיניים מתגלגלות לכיון הפנים האדישות.
העיניים החדות והקטנות שלה משדרות עייפות ומסתכלות על נופים
שראו כבר יותר מדי פעמים. הפסקתי לזכור. מכאן אני רק שוכח.
לפני 8 חודשים הכל נראה ברור. אני, היא, החיוך הדבילי בקומה
השלישית בעזריאלי, שבת אצלי, שבת אצלה, הורים, כלבים, וסקס
טוב. מכאן אני רק שוכח. כתיבה שהופכת חסרת משמעות. ערך עצמי
שיורד. אפילו לבכי כבר אין את אותה משמעות. שיגרה. שיגרה רעה.
היא הורסת את השכל הישר. הדבר הכי טוב מונח לך על מגש של זהב
ואתה רגיל אליו. אתה רואה את המגש הזה בכל יום וחושב עליו
תמיד, הוא אפילו מתקשר אלייך כל ערב להגיד לך לילה טוב ולהזכיר
לך שהוא אוהב אותך ושהוא רק רוצה לחבק אותך. הוא המגש שלך.
כבר הפסקתי לזכור. אין משמעות. נשארה רק אהבה. אהבה חזקה
שמעניקה משמעות מחדש, אפילו לבדיחות ולחוסר שנינות הבולט שלי.
היא יקרה, כן, אף אחד לא יתווכח איתי על זה. אבל מכאן אני רק
שוכח.