לכל מי שמאבד משהו יש תמיד את הצורך המוזר הזה לשוב אל העבר
מדי פעם בפעם, אולי כדי לראות אם משהו השתנה שם מאחור. אז
הלכתי לבית הקברות לחפש דברים שאבדו מזמן.
בכניסה היה תלוי לו שלט שבור עליו התנוססה הכתובת "אנחנו".
מעין שלט לאס-וגאס טיפשי כזה שכל המנורות בו מנופצות.
נכנסתי ולא ידעתי היכן להתחיל לחפש - שורות שורות של קברים.
היו כאלה עם מצבה כזאת גבוהה ומושקעת כמו של אנשים מפורסמים -
בהם היו קבורים ימים שלמים וסופי שבוע שבילינו יחד - הטיול
לאילת, הצימר בחור לא מזוהה בצפון עם הטכנאים שגנבו לך את העט,
המלון הקטן בטבריה שם הטבעת אותי עד שלמדתי לשחות...
בסמוך ממש, היתה קבוצה גדולה מאד של קברים טריים - מלאים
בפרחים חצי נבולים. הם טמנו בלבם לפני חודשיים בערך מאות ואלפי
נשיקות בשפתיים, בפנים, על האף המתוק שלך... בכל מקום בגוף.
בין-לבין תפסו עיני קברים מוזנחים שאיש לא ביקר מהם מזמן. היו
קבורים בהם ויכוחים טפשיים וקטנים על איזה שיר של כוכב נולד
ולמה אתה לא מצלצל הרבה.
שורות-שורות, מילים-שירים, בילויים ובכי, כוס קפה עם החברים
שלך, ארוחת בוקר בארומה או במרפסת - לפי המצברוח, לילות של
חיבוקים ונגיעות, נסיעות ארוכות ברכב שיש לו זינוק רק בירידה,
ביקורים במכללה, סרטים מצחיקים ועצובים שברובם נרדמתי, שיעורי
רייקי ונצחון 1:0 בבאולינג.
מחוץ לגדר, מרחוק, חזיתי בקברים האסורים של כל אותם כעסים בלתי
מודחקים. הקברים שלהם היו אפורים, קטנים ועלובים, אבל על חלקם
היו פרחים טריים, כאילו מישהו התקשה להפרד מהם.
בסופו של השביל מצאתי את שחיפשו עיני - מאות ואלפי קברים של
אכזבות. זו היתה חלקה חדשה וטריה, אפילו גילוי מצבה עוד לא
נעשה לחלקם. על אחד מצאתי כתובת מוזרה וחסרת תאריך, "יום הולדת
תשע-עשרה". על אחר, כתבו בעצב "שקרים". באחרים קברו את הלילות
שביקשתי שתשיר לי כמו פעם ולא עשית זאת, קברים של דברים פעוטים
ותמימים שביקשתי ולא קיבלתי מעולם. רובם נראו כאילו איש מאד
גדול נטמן בהם. סירבתי להעמיק בהם, הם היו חיים מדי.
את הכל קברתי, עם מצבה והכל. השקעתי בתאריכים, בתמונות, בלוויה
ראוייה.
גם שמעתי שבקרוב פותחים אגף חדש, מגודר ומושקע מאד. כולו מוקדש
לגעגועים.