אזהרה: סיפור אלים וחריג. שלא תגידו שלא הזהרתי אותכם.

מין אוראלי. זו לא דרישה מוגזמת, נכון? אני מתחננת שיבינו
אותי. לכל אשה מגיע סיפוק, ולו מדי פעם. זו דרישה בסיסית,
קיומית. וגם אם מדובר על פגיעה באחר, עד כמה את יכולה לוותר על
הצרכים שלך? עד שנמלאת הסאה.

הייתי נשואה כמעט עשר שנים, באושר יחסי. אישי, איתן, אדם טוב
ואוהב, היה לי חבר אמת ואב נהדר לילדינו. הסקס בינינו היה
בינוני, והלך והדרדר במשך השנים מבחינת התדירות והביצועים.

לא, זו לא האמת. לא ידעתי שהסקס בינינו היה בינוני עד שלא
התנסיתי במשהו אחר. חשבתי שזה הסטנדרט, שכך חיות כולן. ליטופים
חטופים, נישוקים, הגוף מתכוון ונדרך ומדהיר את הדופק בציפיה
ואז תנועות של משגל הלוך ושוב, והדופק נסוג הדרגתית אל זרועות
השינה.

הדברים השתנו כשפגשתי את הדיווה. השתתפתי בתחרות מטעם מקום
העבודה שלי, תחרות טריוויה מטופשת על תולדות הארגון שנערכה
בסניף פתח תקווה, והפכה להיות להפקת ענק בעידודם של אנשי יחסי
הציבור. ישבתי על הבמה לאור הזרקורים וניסיתי לענות תשובה
נכונה על מספר גדול ככל היותר של שאלות. למזלי כשלתי בשלב
הראשון, כך שנפטרתי מהראיונות המפורטים שנערכו למנצחים בסיום
התחרות.

כשהתיישבתי לצפות בשלב השני של התחרות, התיישבה לצידי אשה.
העפתי בה מבט חטוף, שמה לב רק לשיער הבהיר החלק, האף המחודד,
וכפות הידים הקטנות והעדינות, והחזרתי את עיני אל הבמה, לשמוע
את השאלה הבאה.

כשהגיע תורו של המתחרה לענות, התכופפה אלי ולחשה על אוזני:
"אני רוצה לזיין אותך."

"מה?" הסתובבתי אליה, מופתעת, נדהמת, משוכנעת שהשמיעה הלקויה
שלי שוב תעתעה בי כדרכה.

היא החזירה לי תשובה, אבל מחיאות הכפיים של הקהל לא אפשרו לי
לשמוע אותה, והאור לא הספיק כדי לקרוא את שפתיה. קצרת סבלנות,
אחזה בזרועי ומשכה אותי על מחוץ לחדר בו נערכה התחרות. הלכתי
אחריה, נותנת לה להוביל אותי עד למעלית הזכוכית הגדולה, לפני
ששאלתי שוב.

"מה אמרת לי שם בפנים? לא הבנתי. לא שמעתי אותך."

דלת המעלית נפתחה, והיא הובילה אותי בעדינות פנימה, לחצה על
הכפתור של הקומה העליונה, ורק כשנסגרה הדלת והמעלית יצאה לדרכה
ענתה לי.

"אמרתי שאני רוצה לזיין אותך. אני בטוחה ששמעת מצויין כבר שם
בפנים." המשפט היה מלווה בתנועה שסובבה אותי כלפי הקיר, פני
ושדי לחוצים אל הזכוכית, וגופה לחוץ אל גבי וישבני.

"אני לא בקטע. אני נשואה. באושר." ניסיתי להגיד, אבל הדבר
היחיד שארע כתוצאה מהתשובה שלי היה, שהיא הרימה את שתי כפות
הידיים שלי אל מעל לראשי, ולפתה אותן בידה האחת, בעוד ידה
השניה זוחלת אל תוך מכנסי.

"לא בקטע. נשואה באושר. ספרי לחברים שלך." בשלב הזה שתיים
מאצבעותיה כבר היו נתונות בדיון אינטנסיבי עם הדגדגן שלי,
ממוללות אותו ומושחות בלחות שאספו מעמקי הנרתיק, בעוד שפתיה
חמות ושיניה פוצעות על גידי צווארי "עוד אחת ששואלים אותה
שאלות על עוני עולמי, והיא שומעת אביונים, מתרגמת בראש
לאביונות, ומסמיקה מול כל הקהל. אושר בתחת שלי."

"לא. חשבתי על משהו אחר באותו רגע." ניסיתי לתרץ, בקול שנשמע
חלוש יותר ויותר ככל שהגביהה המעלית לעלות, וככל שהדופק שלי
הומרץ. יש נקודה בה אשה מפסיקה לחשוב ומתחילה להיות, נקודה
שביקרתי לפני כן רק תוך אוננות, ומעולם לא הגעתי אליה כל כך
מהר. משהו, הסיטואציה החשופה במעלית השקופה לעיניהם של העוברים
ושבים מחוץ לבניין, או אולי קור הזכוכית על בטני לעומת שדיה
החמימים והרכים של הדיווה שנמעכו אל גבי, אולי פשוט השליטה
המופלאה שלה בנסתרי גופי. האצבעות שלה שנעו בתוכי, מדלגות
מחככות מחליקות רומסות, לא יכולתי לעמוד בזה יותר, גירדתי את
הזכוכית בציפורני בנסיון למצוא מפלט מעוצמת הלהט, וגמרתי.

המעלית שינתה כיוון, מביאה אותנו שוב אל הקומה התחתונה ממנה
יצאנו, ובכל הדרך למטה היא תמכה בי ובברכיים הרועדות שלי.
כשהגענו למטה שאלה: "את רוצה לחזור לטריוויה שלך, או ללכת
אלי?"

הטריוויה. שכחתי ממנה לגמרי בשלוש הדקות שחלפו. כאילו עברו
שעות, כאילו אנחנו מכירות שעות, ימים. לא חשבתי הרבה לפני
שעניתי.

"אלייך. מותר לשאול איך קוראים לך?"

היא ענתה. אני לא בטוחה מה הייתה התשובה שלה, שם בנאלי וסתמי
כמו שרה או רינה או חגית. שם שיכול להתאים לאשה סתמית, לא
לדיווה. כי זה מה שהייתה, עכשיו כשהתבוננתי בה כראוי: עיניים
ירוקות ענקיות, לחיים גבוהות ועור מתוח, שיער בלונדי שהגיע עד
אמצע הגב, שדים מלאים עגלגלים שהתנשמו איתה מעלה ומטה, ובטן
קטנטנה מעל ירכיים מתעגלים. אשה כמו שצייר אלוהים בדמיונו
כשחשב על המודל הראשוני.

הלכנו אליה הביתה, מרחק לא גדול. כמעט שלא דיברנו בדרך. אני
הייתי שקועה בחוויה שעברתי זה עתה, והיא רק חייכה לעצמה, בטח
חשבה על הקלות בה נפלתי לידיה, על ההכחשה שלי שהתנפצה באופן
רועם כל כך.

כשהגענו לדירה שלה פתחה את הדלת והזמינה אותי פנימה, לחדר זעיר
שמזרון זוגי במרכזו, ועשר כריות צבעוניות סביבו. יכולתי לראות
דלת שבטח הוליכה לשירותים או מטבחון, וזה הכל.

"תרגישי כמו בבית." אמרה לי.

הסתכלתי ימינה ושמאלה, מחפשת מקום לשבת, אך היא הכשילה אותי,
מפילה את גופי אל המזרון.

"כמו בבית, אמרתי." חזרה ואמרה, והפעם שלחה ידיה לחלוץ את
סנדלי, ולפני שהבנתי מה היא עושה, התחילה להוריד גם את
המכנסיים שלי. ניסיתי למחות. ומה עם הרומנטיקה? ומה עם המשחק
המקדים? ואיפה השוויון ויחסי קח ותן? אך היא ענתה, שהכל יבוא
בזמנו המתאים.

בעוד היא מפשיטה אותי, שפעה מלים ומחמאות על כל חלק מגופי
שנגלה בפניה, אצבעותיה מלטפות לאורך שרירי הירך החזקים שלי,
דרך השוק ועד כף הרגל. נבוכה התנצלתי ואמרתי שבנערותי הייתי
אצנית, והשרירים נותרו.

"אני מתה על נשים שריריות." ענתה וחייכה, חושפת שיניים "יש
יותר מה לנגוס." אמרה ונשכה בחלק הפנימי של הירך.

תוך זמן קצר ביותר נותרתי עירומה בעוד הדיווה שלי, לבושה כולה,
פרשה אותי מפושקת על הכריות, והתחילה לענג אותי בלשונה.

ושוב, אולי בגלל הסיטואציה: עירומי למול לבושה המלא, ואולי
משום שרק דקות מעטות לפני כן ביקרתי בגבהי האולימפוס ועדיין לא
נחתתי, ואולי בגלל הטכניקה המופלאה שלה, מצאתי עצמי ממריאה
שוב.

זו לא הייתה ההתנסות הראשונה שלי במין אוראלי, אבל זו הייתה
הפעם הראשונה שלי עם אשה. והדרך שבה מצאה את המקומות הנכונים,
הלשון שלה שידעה גם לנדנד את הדגדגן וגם לסובב סביבו, הקצב
אותו גיוונה כל הזמן כדי להפתיע ולחדש, האצבעות שאיתן הוסיפה
לחץ בחלקו העליון של הנרתיק, בדיוק בנקודה שגרמה לי לקמר את
הגב כדי להגיש לה את עצמי על מגש, כל אלו הפכו את ההתנסות הזו
למשהו שלא ניתן לעמוד בפניו.

צעקתי אליה. קראתי לה דיווה, ונקבתי בשמות אלוהיים אחרים. וכן,
גם אמרתי לה שאני אוהבת אותה. איך אפשר שלא להתאהב במישהי
שעושה לך כל-כך כל-כך טוב?

איזו מלה קטנה היא טוב. אין מלה גדולה מספיק לתאר את העונג
הנורא חודר העצמות, מרעיד את המודעות. בכיתי, צחקתי, התפתלתי
והתאבנתי. אחזתי את ראשה בין שתי ירכי בחוזקה, והתפוצצתי
לרסיסים.

אני לא בטוחה כמה זמן חלף בשקט הזה, בעוד הנשימה שלי חוזרת
לסדרה, והעיניים שלי שבות לראות מבעד לברקים הצבעוניים של הרגע
ההרסני הזה. בטח לא יותר מדקה, שבה האוזניים שלי התאוששו
מהלמות הדם והתחילו להבחין שאין נשימות תואמות לשלי בחדר.

פקחתי את עיני, רוצה לחבק, להודות את שאי אפשר במלים, להביע את
אהבתי, הערצתי הכנה. וכשהרפיתי את המתח בירכי, שמעתי את הגוש
נופל בחבטה על הרצפה. הגוש הדומם, המדמם, שפעם היה ראשה של
המאהבת שלי. בעיוורוני, באקסטזה שבה הייתי נתונה, בחוסר
המודעות שלי לחוזקם של שרירי, נטלתי את חייה.

אני לא יודעת כמה זמן ישבתי שם, מחבקת את הראש הכרות, ומבכה את
העונג הבלתי אפשרי, את האושר המוחמץ, את הבזבוז המשווע של
היופי שקטעתי.

אחר כך הלכתי משם, מקפידה למחות כל מקום בו אולי נגעתי והשארתי
טביעות אצבעות. זו הייתה מעידה חד פעמית, הייתה לי משפחה אוהבת
וחמה לחזור אליה. אפילו לא ידעתי את שמה של האשה, שאת גופתה
השארתי מאחורי כשטרקתי את הדלת.

הבטחתי לעצמי לא לחזור על המעשה שוב, לעולם.

אבל אלוהים. מין אוראלי. זו לא דרישה מוגזמת, נכון? אני מתחננת
שיבינו אותי. לכל אשה מגיע סיפוק, ולו מדי פעם. זו דרישה
בסיסית, קיומית. וגם אם מדובר על פגיעה באדם אחר, עד כמה את
יכולה לוותר על הצרכים שלך? עד שנגדשת הסאה.

כל עוד לא הכרתי את יכולתו של הגוף שלי לספוג עינוגים, הייתי
כתינוק שנשבה. לאחר שנפקחו עיני וחוויתי, כבר לא יכולתי למנוע
מעצמי את הסיפוק.

אחרי שלושה חודשים מצאתי עצמי עומדת בשעריו של מועדון, אחרי
שייפיתי עצמי ככל שביכולתי. ומספר דקות אחרי כן יצאתי ממנו,
שלובת זרוע עם אשה, צעירה מעט ממני, שחרחורת מיניאטורית בעל
לשון חדה ועיניים צוחקות.

פגישה שהסתיימה ברע. רע. רע.

ועוד שלושה חודשים. ועוד פגישה.

חרשתי את כל המקומות הנכונים. המעטתי להגיע לז'אן דארק, קרוב
לבית משמעו סיכון גבוה יותר שיכירו אותי. במקום זה בחרתי לבקר
בקרפה דיאם, במינרווה, בג'וז ולוז.

זה תמיד נגמר באופן זהה. ניסיתי להנעים את זמנם של קורבנותי,
למדתי להיות אחת המנשקות הטובות ביותר, עיסיתי כפות רגלים,
ליקקתי אוזניים, הפכתי עצמי להיות היורדת הטובה ביותר מצפון
לתל אביב. ניסיתי לדחות את הקץ, ולהעניק לבת זוגי ערב בלתי
נשכח. ובכל זאת, כשהגיע הרגע שבו הציעה בתמימות שאפשק את רגלי
בפני לשונה - לא עמדתי בפיתוי, ושוב ערפתי. ושוב.

המעמסה הנפשית הפכה להיות כבדה מנשוא. לא די שלקחתי חיים, הרי
עשיתי זאת במודע, ואת הנשים שרצחתי אהבתי, כי איך אפשר שלא
לאהוב את מי שנותנת הכל למען התענוג המלא שלך, הכל עד מותה.

התחלתי לרדת במשקל, אפילו איפור כבד לא הצליח להסתיר את
העיגולים השחורים סביב עיני, כפות הידיים והקול שלי רעדו
תמידית. איתן, אישי, דאג, ושלח אותי להבדק אצל רופא, לא לפני
שלקח אותי לחופשה ארוכה מפנקת. ובכל זאת לא יכולתי להפסיק.

ולפני שלושה חודשים שוב יצאתי לצייד. הפעם החלטתי שלא להכנע
ליצרי ולהמנע. לסרב, לתרץ שאני לא אוהבת מין אוראלי, שלשון
מגעילה אותי, ובכלל למה שלא תשכבי ותהני.

בפעם ההיא פגשתי את תמר. היום אני לא חושבת כך, אולם אני זוכרת
שבמבט ראשון הגדרתי אותה כמכוערת. חוסר הפרופורציה בין הראש
הקטן לידים הגדולות, הגוף הארוך מדי, המתפתל. תנוחת הישיבה
המבליטה את הישבן כאילו מחובר אליו זנב. כשהתקרבה אלי והתחילה
לדבר איתי נהניתי מעוקצנותה והחידודים ששפעה, אבל לא נמשכתי
אליה כלל, העור שלה כשהניחה עלי יד, היה קר, יבש ומחוספס. לא
הטיפוס שלי כלל.

אבל כשהזמינה אותי אליה, נעניתי. הרי מראש התכוונתי שלא להגיע
למצב בו אתפשק אל מול ראשה המצפה של בת זוגי באותו הערב, מכאן
שבת זוג שאינה מציתה בי אש יכולה רק להועיל.

בביתה ישבנו על המרפסת, וכוס יין אחת אחרי השניה נפתחנו זו
בפני זו. דיברנו וחשפנו, צחקנו ובכינו. בסוף הערב, בלי להתפשט
כלל, ידעתי שאני מאוהבת.

נפגשנו שוב ביום שלמחרת, וגם ביום שאחריו. דיברנו, שיחקנו, אבל
שוב לא נגענו. הנחתי בינינו מעצור, חומה גבוהה שאסור לעבור,
שלא לפגוע, שלא לנגוע, שלא להרוג. בימים בהם לא נפגשנו ניהלנו
שיחות ארוכות, על החיים על המשפחה על סקס, ובפעם אחת כזו פלטתי
את האמת בטעות, וסיפרתי על התמכרותי למין אוראלי.

במפגש הבא בינינו היא שיכרה אותי. תמר עירבבה אלכוהול חזק
בגראס, ואני ששתיתי במהירות לא שמתי לב. ואחרי שהתחילו תופי
טם-טם לרעום בעורקי, ואחרי שכל גופי נמלא עיקצוצים ברצון למגע,
ואחרי שחום החדר חדר לדמי והתחנן להתפשט, עדיין התחננתי בפניה
שלא תנשק, שלא תלטף, שלא תלקק.

הפה אמר, והגוף זעק אחרת, נפתח בפניה משתוקק ולח, אל העונג
שביכולתה להעניק. הפעם בכיתי עוד לפני שערפתי ראשה. על הבזבוז,
על האהבה שבי אליה, על חוסר יכולתי להתנגד לצרכים הבוערים בי.

ובכל זאת, כשמצאה את כל כפתורי העונג שלי, ולחצה עליהם בלשונה,
אפה ואצבעותיה, שוב אחזתי בראשה בחזקה עם ירכי המקוללות, מועדת
בדרך האשמה הידועה. ומספר דקות לאחר מכן, כשראשה הכרות מונח
בין זרועותי, בכיתי שוב.

"מה קרה?" הקול שלה בקע מאחורי, גבוה וצפצפני, מקפיץ בי
אדרנלין עד שנשכח בי האבל. הסתובבתי וראיתי ראש קטנטן על
כתפיה, ראש שהלך וגדל לנגד עיני.

"מה קרה?" חזרה ושאלה, והפעם קמה וניגשה עד אלי, והביטה בראשה
הישן, שעדיין היה מונח מדמם בחיקי.

"או. אני מבינה." שתקה, פניה קולה וראשה שוב כתמול שלשום.

"איך עשית את זה? מה עשית?" ניסיתי לשאול, מלעלעת "איך את
עדיין בחיים?" שאלתי עוד, והרכנתי את ראשי "ניסיתי, אבל לא
יכולתי להגיד לך. אהבתי אותך יותר מדי."

"אני מתחדשת. האיברים שלי מתחדשים. קצת כמו לטאה." ניגשה אלי
ואחזה בסנטרי, מתקרבת אלי "ניסיתי להגיד לך, אבל לא יכולתי.
אהבתי אותך יותר מדי." והפעם נישקה אותי.

חודשיים עברו מאז. חודשיים, ולא מעט התחדשויות.

תמר מקבלת אותי כמובן מאליו. את האקסטזה את ההרס ואת הצמיחה
המחודשת. אני עדיין נזהרת, משתדלת להמעיט באושר ובעונג. כמה
פעמים את יכולה לתלוש זנב של לטאה והיא עדיין תתאושש?