פיטר.

"את מוכנה להפסיק להתחמק ממני?", שגית קראה אחרי כשטרקתי את
הדלת.
-"אני לא מתחמקת!!!!" צרחתי לעבר הדלת הנעולה עכשיו.
"אז תפתחי את הדלת!" היא צרחה בחזרה "ע-כ-ש-י-ו!!!!"
בלית בירה פתחתי את הדלת, שגית נכנסה לחדר במבט זועף וסגרה
אחריה את הדלת, "אולי פעם אחת בחיים שלך תקשיבי לי!?" היא אמרה
כעוסה. שתקתי. שתדבר, הכי הרבה אני לא אקשיב לה, כמו בלכ שאר
המקרים...
שגית התיישבה לידי על המיטה ומבטה התרכך מעט,
"את יודעת שאני אוהבת אותך" עיניה הבזיקו, פחדתי לענות לה אבל
אמרתי בכל זאת-
"אז עכשיו את יודעת שגם אני אוהבת אותך..." שגית נשתתקה... כל
הנאום שרצתה לדפוק לי על - "אל תתאהבי בבנים שיפגעו בך" נפל
לתוך החור השחור שמילה את ראשה כעת.
העיניים שלה נצצו, לא מאהבה, מבכי. מה היא בוכה עכשיו!? עד
שאני אומרת את האמת לשם שינוי!?
היא הביטה בי עוד מספר שניות וחיבקה אותי חזק חזק...
"אל תעשי שטויות בגיל כל כך צעיר" היא לחשה "אפשר לחשוב שאת
כזאת זקנה" צחקתי,
היא גדולה ממני כולה בשנה וחצי, ועדיין חושבת שהיא זקנה... רגל
אחת בקבר... ככה היא אומרת תמיד, אבל בכל זאת חייה את הרגע. על
הפעם הראשונה שראיתי אותה אמרתי לה- "בואנה! את דומה לפיטר פן"
ובחיי שהיא מזכירה אותו!!!!! רק חסר לה כובע עם נוצה וזהו, אז
כדי להחזיר לי היא אמרה- "ואת דומה ל-וונדי", ומאז אנחנו פיטר
ו-וונדי... סתם בצחוק...
כשהפסיקה לחבק אותי, הסתכלנו אחת על השנייה. כל כך רציתי להגיד
לה שזה לא סתם שטות או מחשבה של רגע אלא משהו שנראה לי דיי
רציני... לא יכולתי לנתק את המבט שלי משלה... וגם לא להוציא
אפילו מילה אחת מהפה... פשוט לא יכולתי... ישבנו על המיטה
מביטות זו בזו עוד מספר דקות עד שהפלאפון שלה צילצל. היא
ענתה... אמרה כמה מילים וניתקה. "אני... חייבת לרוץ... אבא...
צריך אותי בבית" היא גימגמה, נתנה לי נשיקה על הפה ויצאה.