"WELLCOME TO THE CLUB" הוא אמר אחרי שהוא גמר.
רציתי לשאול אותו אם הוא התכוון למועדון "הלא בתולות" או
למועדון "הבנות שאלירן זיין".
אבל כבר הלכתי הבייתה. אני תמיד הולכת מהר אחרי שאני גומרת.

ואם לא ללכת אז לפחות להפנות לו את הגב. ככה זה כשאת מפחדת.
מפחדת לדעת מה מצפה לך. מפחדת לשאול. מפחדת לאבד את התדמית
שהייתה לך עד עכשיו. מפחדת לאבד את האינדיווידואליות שלך.
מפחדת מעצמך. מפחדת להיות חלק מ"מועדון השרמוטות" שלו,
שלהן...
מדמיינת לעצמך איך היא תהיה הפעם הזו, מתי היא תהיה ועם מי?
מציירת לעצמך בראש כל רגע ורגע. וכשאת שם, את במקומות אחרים
בכלל. לא זוכרת פרטים קטנים, רק את העיקר. אוטו. קור. עירומה.
היה נחמד. "נחמד"? זאת תהיה הפעם הראשונה שלך? נחמדה?
"עדיף נחמד מאשר גרוע" אומרים לה. מעדיפה להתעלם, בעצם אולי
מפחדת להיות חלק ממשהו שמעולם לא חשבה שיכול להתקיים.
רוצה לחשוב רחוק, אחרי שהכל יעבור. כשהכאב יחלוף. כשזה לא יהיה
לה "חדש"... בגלל זה היא חושבת על דברים אחרים, מסובבת את הגב
והולכת.
לפעמים יותר קל כשמתעלמים. מפחדת מהמציאות. שוקעת בפנטזיות.
משקרת. מדמיינת שעברה את זה כבר, שהיא מישהי אחרת. שעכשיו היא
כבר "מבינה".
אני מבינה אותה.
מפחדת מהפחד עצמו. מפחדת לגלות שהדברים לא כל כך גרועים כמו
שהם ניראים. מעמידה פני אופטימית והולכת. יושבת בחדר עירומה,
רועדת. לא מקור. מפחד.
נכנסת למקלחת, שוטפת את הפחד בסבון בריח אפרסק. ככה טוב. בבית,
בחדר. איפה שהכל ברור ולא מפחיד. איפה שהיא יכולה להיות לבד.
בלי אנשים אחרים שינפצו לה את הבועה.
שיגרמו לה להתגבר על הפחד.
כשדברים מתנגשים. הם מתנפצים. כמו הבועה שלך שמתנפצת כשהמציאות
נפגשת עם הדימיון הפורה שלך. נסגרת. מפנה את הגב והולכת.