גיא

"לא ציפיתי למצוא אותך כאן" גיא דיבר בשקט ונשען על הבר הרחב,
מחסל את כוסית המשקה שלו בלגימה קצובה. המראה מאחורי הבר קלטה
את פיסות האור של מנורות הרחוב מבחוץ, ליאת צמצמה את עיניה
והביטה בו, שוברת את המעגלים הלחים של כוס השתייה שלה שנשארו
על הבר...
העיניים שלה, עוד שנייה והוא טובע בהן "למה לא ציפית?" היא
שואלת בחיוך מתחכם, הוא יודע בדיוק מה עובר לה בראש. עכשיו הוא
שותק, היא ממשיכה לצחוק, כאילו עליו. לא, זו לא תהייה היא
שתשבור אותו, הוא בא לכאן מסיבה אחת בלבד היא לא תעמוד בדרכו.
גיא התיישב בכסא לידה וסימן לילד שמעבר לבר שימלא לו את
הכוס... "התגעגעתי אלייך ילדה... התגעגעתי לאיך שהרגשנו
פעם..." הוא הניח את ידו על ידה והביט בה, הכדור כבר היה  בדרך
השאלה אם הוא עומד לפגוע...
בעוד הוא נוגע בידה, היא מזמינה עוד משקה, מנסה לא להוציא
החוצה את מה שהיא באמת, מה שהוא לא יודע... היא שותה במהירות
"פתאום? התגעגעת?" היא אומרת ומתחמקת ממגע ידו הקרה...
מוזר. חשבה לעצמה, ייתכן ואפילו אמרה זאת, הוא לא סתם נחמד, לא
יכול להיות, לא אחרי מה שקרה.
גופו של גיא נדרך, הוא מעביר ידו בשיערו הארוך, מניח לו לחמוק
מבין אצבעותיו, משחזר לעצמו את הימים ההם, לא עבר הרבה זמן אבל
יש לו נטייה מוזרה לשכוח, ליצור מציאות חדשה, טובה יותר...
"אז מה חדש?" היא מנסה לא להיות רעה כמו שהיא רגילה, "חדש? לא
יודע אם זה חדש... תמיד אהבתי אותך..." הוא אומר כמו בלי סיבה
מיוחדת. לאהוב? מנסה לחשוב מתי הייתה הפעם האחרונה שאמרו לה את
זה... מחזירה את ידה לידו, היא מתחילה להתרכך... הוא הזמין עוד
משקה. ממתי הוא יודע מה זה לאהוב? ועוד אותה? את הילדה הקטנה
והתמימה? היא תופסת את עצמה ומרימה את ידה לפתע. כנראה הבחין
במבטה המזועזע והמשיך לזרוק- "אני יודע את זה כבר הרבה זמן..."
הוא כנראה חיכה לתשובה או אולי שתחזיר את ידו החמה אליו "מה
חדש אצלך?" שאל כשהבין שהיא כבר לא תיפול לדיבורי הסרק שלו,
בעיניה הם חסרי כל כוונה. היא כבר לא תמימה. גדלה הילדה.
"שום דבר. אנשים באים אנשים הולכים. אבל הכל נשאר כרגיל..."
ענתה כאחת שלא מעונינת להמשיך בשיחה, נראה עלייה כי היא עברה
תקופה קשה מאז נפגשו בפעם האחרונה... ואולי עדיין עוברת...
אולי זה בגללו? היא תמיד הייתה תחמנית כזו... אבל עכשיו היא
חושדת בכל דבר. רק שלא תעלה עליו! איפה קישורי המשחק שלו כשהוא
צריך אותם? "אל תתרכך לי. גבר! אתה חייב את זה לעצמך...!" הוא
אומר לעצמו.
הבר תמיד היה אפוף עשן, ומלא בגברים שהיו פוגשים שם את הפילגש
שלהם כדי שהאישה לא תראה, הוא לא יודע מה הוא מצא במקום... היא
אהבה את העובדה שאף אחד לא מסתכל שם על השני... כולם עסוקים
בשלהם ויותר מכך- לא רוצים שיסתכלו עליהם- היא שנאה כשהביט לה
בעיניים...
האנשים בבר החלו כבר להתפזר. הוא גמר את המשקה שלו והזמין עוד
שניים. אחד בשבילו והשני בשבילה. לא רצה שתלך. "אני לא רוצה.
תודה. אני צריכה עוד לחזור הביתה היום". היא אמרה והותירה אותו
להמשיך לשתות ולבהות בה. "ילדה... תפסיקי להתחמק ממני... את
יודעת שתמיד היה משהו בינינו... אל תתעלמי מזה עכשיו!" הוא
ניסה לכוון אותה למקום המטרה. "היה" היא אמרה בהדגשה, "עשיתי
לפני שנתיים בגרות בלשון. היה זה מלשון עבר. ובדרך כלל לא טוב
להתפס בו" היא אמרה רצינית, ובתוכה נלחמה בילדה הקטנה שרצתה
לצאת החוצה ולצעוק הכל... "אוף... תפסיקי עם המשחקים האלה!"
קולו נשמע מתחנן, "אני בא לכאן להתוודות בפנייך ואת משחקת איתי
משחקים!?" "אמרת שלא ציפית למצוא אותי כאן..." היא התקילה
אותו... "שיט! אידיוט אחד! היא כבר עלתה עלייך!" צעק על עצמו.
"אל תחשוב שאני שוכחת, זמן עוזר לחשוב, להתפכח- לא תמיד
לשכוח..." והילדה הקטנה הוסיפה בליבה- "ובטח שלא לסלוח" היא
השתיקה אותה. היא ממזמן כבר התגברה. אבל המחשבה על כך נצנצה בה
כמו אש והציתה בה את הכעס בכל פעם שהתעמקה... והיא שוב חשבה על
הסיטואציה... הוא בחור בן 20, היא ילדה בת 17... קטנה. תלמידה
בתיכון. הם ישבו בבר של דוד שלו, בדיוק כמו הערב, היא שתתה,
הוא היה לידה, הם דיברו... היא לא יכלה לחזור הביתה אז הוא
הציע לה לבוא אליו... מה בחורה שיכורה כבר יכולה לגיד חוץ מ-
"כן.... בסדר...." ולהקיא עליו את כל מה ששתתה, אז היא הלכה
אליו. את השאר היא לא מתכוונת לשחזר. היא יודעת שהם שכבו. היא
יודעת שהיא הסכימה ואפילו יותר מזה- היא רצתה את זה. מאוד. היא
גם יודעת שאחרי שזה כשהתקשרה להודות לו הוא התייחס אליה כאילו
היא מרגישה אליו משהו, כאילו היא רודפת אחריו... היא גם יודעת
שאפילו התחילה לחשוב ככה... אחרי שהיו שוכבים היו להם שיחות
מדהימות... זה היה כאילו רק הוא והיא בעולם... אין יותר אף
אחד... התחילה להרגיש שאולי משהו באמת קורה לה כמו שצריך...
הוא היה מתנהג אליה איך שהיה מתחשק לו- כשהיה משעמם וכל החבר'ה
היו נשארים שבת ורק הוא לא הוא היה מתקשר. הם שוב היו נפגשים.
ושוב אותה הסיטואציה. והיא שוב הייתה אומרת לעצמה שזו טעות
ומבטיחה הבטחות שווא שלא לדבר איתו יותר כי זה רק מכאיב לה...
ואז שוב הייתה נופלת ברשתו, אח"כ היה מתעלם ממנה... מידיי פעם
כותב לה הודעות... מידיי פעם מנתק לה בפנים... היא התחילה
להתחרט על מה שעשתה, כמו על כל דבר שעשתה בלי לחשוב עליו
קודם... היא נכנסה לדיכאון מזה... הוא שיחק בה. והיא כרגיל
התחילה לשנוא אותו את השנאה הכי גדולה שיכלה... וכמו סתומה
המשיכה ללכת אחריו... אולי אפילו רצתה את זה... אבל עד שהיא
כבר התגברה על זה, המשיכה בחיים הדפוקים שלה, הוא פתאום קופץ
לה מול הפנים... היא כבר לא יודעת מה להרגיש... זה כל כך נחמד
שמתייחסים אליך כמו אל נסיכה- גם אם זה לשלוש שעות... לא?
ועכשיו... אולי היא תצליח לתקן את זה שוב? היא רצתה שידברו. על
הכל היא רוצה לדבר- אבל לפעמים דיבורים זה לא הפתרון...
"מישהי אמרה לי שהיה זה מלשון עבר- ושלא טוב להתפס בו. אז בואי
נתחיל מחדש..." הוא ניסה את מזלו. היא הנהנה. לאו דווקא להסכמה
אבל מה כבר יש לה להפסיד. הוא קם מהכסא "היי בובה... באה לפה
הרבה?" הוא צחק והעביר יד בשערותיו הארוכות... "אפשר להזמין
אותך לשתות משהו? שתי בירות בבקשה" הוא צעק לילד שמאחורי הבר
שכבר הגיש לו לפחות שלוש לפני כן וקיווה לטיפ שמן לאחר שילך...
"רושם ראשוני זה לא הצד החזק שלך, מה?" היא אמרה בארסיות,
"למה? אני לא מספיק ג'נטלמן בשבילך?" "בחור שמתחיל עם בחורה
במשפט נדוש, מזמין אותה לשתות על ההתחלה- ואולי אף יזמין אותה
לעוד כמה כוסות- כדי שלא תזכור מה הלך לפני ששכבו..." היא אמרה
מתחכמת ואולי אף יותר מתחמקת, מתחמקת מלגלות בפניו את מה שהיא
מרגישה...
"אז מה? לא שכחת...?" הוא אמר במין ייאוש שהלוואי והייתה
שוכחת, "לא שכחתי. מה לעשות זה קצת קשה..." היא הודתה- "אל
תחשפי את עצמך- טיפשה!" היא אמרה לעצמה וחייכה חיוך מאולץ,
"תראי את כבר יודעת איפה עמדתי אז...  באיזו נקודה, אני
מתכוון...  את יודעת את הסיבות...   חברים שלי אמרו... את
יודעת למה קרה מה שקרה..." הוא גמגם, אולי בגלל שהרגיש קצת
נבוך ממה שעשה? "אני יודעת... זה עדיין לא אומר שזה מספיק
לי... אתה מבין, הייתי חייבת להתבגר איכשהו, אז היית בסביבה,
אז יצא ככה. וקרה מה שקרה" היא שיקרה במעין ארסיות... "אחרי
הכל אף אחד לא מצפה ממך להתנהג יפה אחרי שקיבלת את מה שרצית,
ובטח שלא להתייחס לילדה קטנה שכל מה שהיא עושה נראה לה מפחיד
בסופו של דבר..." הארסיות התחלפה בצורך לדבר, לבכות, לספר
למישהו אולי אפילו לצרוח עליו... אבל היא עצרה את עצמה. היא
תמיד עוצרת.
הוא התבונן עליה "אבל את כבר לא ילדה קטנה... ואת יודעת מה היו
הסיבות... את יודעת באיזו נקודה הייתי..." הוא חזר על עצמו.
"ובמה בדיוק זה שונה מהיום?" היא עקצה אותו "היום. היום אני
בנאדם אחר." הוא אמר בהבטחה, "לא מאמי..." היא אמרה "היום אתה
שיכור, ומבטיח לעצמו הבטחות שווא... בוא אני אקח אותך
הבייתה..."