כְּשֶׁאֲנִי כּוֹתֵב מַשֶּׁהוּ שֶׁטּוֹב בְּעֵינַי וַאֲנִי
מַתְחִיל לְהִסְתּוֹבֵב סְבִיב זֶה, מְטַפֵּחַ וּמְנַקֶּה,
מְשַׁפְשֵׁף וּמְיַפֶּה, פִּתְאוֹם תּוֹפֶש-ֶת הַיְּצִירָה
עַצְמָאוּת וְנֶעֱמֶדֶת מוּלִי בַּחֲצִיפוּת, בִּלְטִישַׁת
עֵינַיִם לַגְלְגָנִיּוֹת. אָז, כְּשֶׁאֲנִי מַבִּיט בָּהּ
חֲזָרָה, נִדְמֶה לִי פִּתְאוֹם שֶׁכְּבָר קָרָאתִי דָּבָר
כָּזֶה בְּאֵיזֶשֶׁהוּ מָקוֹם. אֲנִי חָשׁ בְּגַבִּי גַּל קֹר
צוֹרֵב, כְּמִין חֲמַצְמַצּוּת דּוֹקֶרֶת שֶׁל דְזָ'בוּ
מְלֻוָּה בַּחֲשָׁשׁ כָּבֵד שֶׁל חֹסֶר מְקוֹרִיּוּת.
זֶה כּוֹאֵב לִי שֶׁהַיְּצִירוֹת שֶׁלִּי, יַלְדוֹת טִפּוּחַי,
כָּכָה מִתְכַּחֲשׁוֹת לְאַבָּהוּתִי - וְדַוְקָא הַיָּפוֹת
יוֹתֵר הַתּוֹאֲמוֹת יוֹתֵר לְטַעַם הַקָּהָל. תָּמִיד
אָמַרְתִּי שֶׁאָסוּר לָתֵת לָהֶן חֹפֶשׁ יוֹתֵר מִדַּי. אֲנִי
מִתְמַלֵּא בְּאֵדֵי קִנְאָה רְעִילִים. בָּא לִי לָקַחַת
גַּרְזֶן וּלְהוֹרִיד לָהֶן רֶגֶל אוֹ יָד, עַל מְנַת
שֶׁתִּשָּׁאַרְנָה תְּלוּיוֹת בִּי לַנֶּצַח. אַךְ הֵן הָרֵי
הַיְּלָדוֹת הַמְּתוּקוֹת שֶׁלִּי - אֵיךְ אֶפְשָׁר.
לָמַדְתִּי אֶת שִׁעוּרִי הֵיטֵב. לָכֵן אֲנִי כָּל כָּךְ
נִזְהַר לֹא לְהוֹצִיא אוֹתָן מֻשְׁלָמוֹת מִדַּי וּלְעוֹלָם
לֹא לַחְטֹא בְּחֵטְא הַהַגָּהָה הַמְּכֻפֶּלֶת וְחוֹזֶרֶת
וּמִתְלַקֶּקֶת. רַק בְּדִיקַת שְׁגִיאוֹת כְּתִיב, קְצָת
הַחְלָפַת מִקּוּמִים שֶׁל מִלִּים, טְפִיחָה קַלָּה
בַּיַּשְׁבָן וְיַאלְלָה הַחוּצָה בְּמוֹרָד הַפִּרְסוּם.
אֵין זְמַן, אֵין זְמַן.
18/4/05
|
