הנסיך הקטן חזר אליי...
מרים את עיניי מעלה ואומר:
"תראי כמה יפה כאן..."
הוא אינו יודע שמאז שהלך,
לא ביקרתי בגן-העדן שלנו... ולו פעם אחת
הוא אינו יודע שכבר שכחתי כמה
הדשא בודד ואיך הוא מזמין ומתחנן
שנארח לו חברה

ילד-קסם אמיתי נושם בעורפי,
מחליק לידי שרביט-תקווה ואני
מפחדת לאחוז. כבר לא בורחת לשירותים;
להתפרק עד שהגרון לרגע יכאב ויעלם,
לבכות עד שהעיניים ישרפו שעות ויעצמו,
לשתות עד שהחושים ימותו.
כבר לא בורחת.

עוד חודשים מעטים -
אצטרך להלביש אותי בחיוכים
יפים, מאד יפים. ולהתעורר מוקדם בבוקר,
כאילו אני באמת-באמת אוהבת
לגדול בעוד שנה, ולהתקרב עוד יותר
אל דלת העולם הגדול
והמזוייף
בפסיעות שבורות.
והוא מבטיח.... הוא מבטיח
שיהיה כאן

הנסיך הקטן חזר...
גם ילדותו השלישית מתקרבת
עומדת בפתח החלון, מציצה ומחכה
שהשקט ישוב (שישוב כבר)
והיא תכה בתדהמה,
תזעזע את כל מוחו, כל נפשו
הנסיך הקטן שלי מסתכל עליי בעיניים נוצצות
מתמקם מאחוריי ומחבק אותי... לוחש לי באוזן:
"אני כאן...."






26.2.2005