הסיפור שלי ארוך וכולל בו כמה סיפורים שונים שהשפיעו עליי, אז
בבקשה תהיו סבלניים ואל תפריעו.

40 שנה מהיום, 1964. העולם היה מקום שונה לחיות ולגדול בו.
הייתי אז נער בן 14, מלא בחלומות ורעיונות מוזרים על איך העולם
אמור להתנהל. שנות ה-60 לא היו בדיוק הזמן הטוב ביותר לגדול
בהם. השחורים רצו שיוויון, הלבנים רצו עליונות. בוייטנאם רצו
חופש; ארה"ב החליטה להילחם בשביל לתת להם אותו. המלחמה הקרה
נגד הקומוניזם נהייתה יותר ויותר חמה והאהבה הייתה משהו שאפשר
לקטוף מהעצים.
או שהיית "פרוע", בעד אהבה חופשית ושריפת צווי גיוס, או שהיית
"הטוב" עם ארוסה מגיל 15, עושה כל מה שמבקשים ממך, או "מרובע",
כאלו שהתרכזו בלימודים ורצו רק לעבור את התקופה כדי שיוכלו
לעשות עתיד טוב יותר לעולם.
זו הייתה תקופה קשה להיות פטריוט כי אז הייתה נחשב לבוגד, רוצח
תינוקות, הורס בתים והמדים שאתה היית לובש בגאווה היו מתקבלים
בבוז בכל מקום שהיית עובר בהם.
אבל אתם מכירים אותי. תמיד הייתי לוחם ובעד ניפוץ דעות קדומות.
לכן ב-68, כשהייתי בן 18 והגיע זמני להחליט מה לעשות עם חיי
הבוגרים, החלטתי להתגייס לצבא בניסיון לפורר את המיתוס שחיילים
אמריקאים הם רוצחי תינוקות והורסי כפרים. לא עבר הרבה זמן
ונשלחתי לוייטנאם.
מה שאפשר לומר על וייטנאם כבר נכתב ברבי המכר ע"י טובי
הסופרים, אז אני לא אוכל לחדש הרבה. אבל בשבילי וייטנאם הייתה
בהחלט משהו שונה מכל דבר אחר שנער יהודי לוחמני וחולמני
מוויסקונסין ידע עד אז בחייו. לא לוקח הרבה זמן להתרגל לחיות
בתוך הרים של אש כשהסכנה אורבת בכל תזוזה. הבנתי למה כולם
אומרים עלינו רוצחים, הורסי בתים, אבל האנשים שאמרו את זה לא
מבינים שאתה לא יודע איפה האויב שלך נמצא, אתה בקושי יודע מיהו
האויב שלך, כי בעוד פה מלמדים ילדים היסטוריה, ספרות, אומנות
ופילוסופיה, שם ילד בן 8 כבר ידע להלחם יותר טוב מילד בן 18
שהתגייס לפני חודשיים.

מעבר - אדם -
דמעות עלו בעיניים של לוק כאשר הוא נזכר בתקופה ההיא של חייו
וכשהוא התחיל לספר לנו על הדבר הנורא ביותר שבן אדם יכול לחוות
בחייו... מלחמה!

לוק - המשך -
כל עניין המלחמה הזו לימד אותנו משהו אחד, משהו שאמור היה
לייחד את האומה הגדולה והחזקה ביותר בעולם, וזה היה הדבר
היחידי שהיא איבדה - אחווה. במחלקה שלי היינו אוסף מדהים של
אנשים - שחורים, לבנים, יהודים, נוצרים, אפילו מוסלמים. כולנו
גדלנו ברחבי ארה"ב אבל עדיין, אם זה היה יום רגיל ברחבי הארץ
לא היית טורח להסתכל לכיוונם. לזה היית קורא "כושי", להוא "זבל
לבן" או אומר שזה "בא מהצד הלא נכון של המסילה". אבל פה לא היה
הבדל בדת, גזע, צבע או כסף. פה היית חייב להיות מאוחד ולדעת
שזה "אחי" שחיי בידיו, שהוא זה שישמור עליי ויגבה אותי ואני
אותו. כי כשיורים עלייך מארבעה כיוונים ואתה לא יודע איפה
להסתתר, אסור שיהיה לך בראש בעיות צבע או דת, אתה רק צריך לדעת
כמה טוב הוא יודע להילחם וכמה הוא שומר על קור רוח. אתה חייב
לסמוך עליו בחייך ולהילחם ברוגע, כי תרגיש בטוח לצידו. וככה,
מבלי לדעת איך ובלי להתכונן, אתה לומד להכיר אנשים מדהימים
ואתה קשור אליהם לנצח, בנסיבות שאפילו אלוהים לא יעיז להפריד.


מעבר - אדם -
לוק פרץ בבכי פה, ואנחנו היינו מרותקים להבין את מעמקי הלב
והנשמה של האדם שנחשב לקשוח ביותר, ל"אריה של החבורה". ואני
ניסיתי להבין מאיפה יש לו כוחות להמשיך לספר. כנראה שהגיע הזמן
שמה שהפריע לו יתנקה מהמערכת שלו.

לוק - המשך -
וכך השנים עברו והלחימה נמשכה. אחרי שנתיים היינו חבורה של בני
20 שהרגישו כבר כבני 40 מתי שהגיעו מגוייסים חדשים. והתחלופה
הייתה רבה. אחרי הכול, הסיכויים לאבד מישהו מהמחלקה במשימה
רגילה היו אחד לשלושים. בכל פעולה היה סיכוי של 95% שלפחות
מישהו אחד מהמחלקה לא חוזר מהמשימה.
ואז חיי השתנו. ב-1970 היכרתי את מי שעתיד להיות חברי הטוב
ביותר והבסיס לכל הסיפור: מייקל טנקה, ילד יהודי מהברונקס. היה
לו את כל המראה המבלבל של ילד טוב, מעורב עם משהו אפל. טוב,
כנראה שזה הכי טוב שאפשר לצפות מנישואים של יהודייה מהברונקס
עם לוחם מיפן. אבל מייקל באמת היה בעל נפש עדינה. הוא היה
משורר רומנטי, שרמנטי ומקסים. במהרה הוא התאקלם ונהפך לכוכב של
המחלקה ולחבר טוב של הרבה מהחבר'ה, בעיקר בגלל העובדה שהוא ידע
איך להקשיב ואף יותר מזה, הוא ידע מה להגיד כדי לגרום לך
להרגיש טוב יותר ומתי צריך לשתוק ולא לומר כלום. הנה, תראו
תמונה - זה מייקל.

מעבר - אדם -
לוק הוציא תמונה מהארנק שלו ושל בחור גבוה ושחום עם עיניים
צרות, שפתיים מלאות, שיער שחור קצוץ. התמונה צולמה באיזור כפרי
עם הרבה עצים. לוק ומייקל התחבקו, הם לבשו רק מכנס צבאי בלי
חולצות והרימו את הנשק באוויר. מאחורי התמונה היה כתוב: 'בשביל
החיוך הכי טוב אל תאמר "צ'יז", תאמר "הביתה". לוק ומייקל
משתגעים מהחום, 1.7.70'

לוק - המשך -
בתמונה הזו מייקל היה איתנו כבר חצי שנה וכל המחלקה, הפלוגה
והגדוד ידעו שאיתו לא מתעסקים. הוא שלט בכל אמנויות הלחימה
והיה החבר הכי טוב שלי, וכל אחד שהגיע לוייטנאם ידע שעם
הוותיקים לא מתעסקים, הם שרדו עד עכשיו ואם גם אתה רוצה לשרוד
תצטרך אותם. וככה אני ומייקל דיברנו, היכרנו, נלחמנו ובעקר
חלמנו על היום בו תיגמר המלחמה ומה נעשה. אני על הקריירה
המפוארת שמחכה לי מהרגע שאני ארשם למשטרה, והוא על הבחורה שהוא
יכיר והבית מלא הילדים שיהיה להם. "בית מלא ילדים לפחות כמו
קבוצת כדורגל", ככה הוא היה קורא בקולי קולות כל לילה ואני
הייתי יורד עליו: "חשבתי שאמרת שתאהב את אשתך, אז תתחשב בה קצת
ותסתפק בקבוצת כדורסל", ואז היינו צוחקים, מסתכלים על כוכבים
ונרדמים. הוא אהב את הכוכבים, הוא הכיר את כל הסיפורים
והמקומות. אחרי שנתיים איתו כבר הייתי מומחה אסטרונומיה בעצמי,
היכרתי את כל מפת שביל החלב ואת כל המיתולוגיה שהובילה אליו.

ב-73, אחרי שנים של לחימה, אני ומייקל היינו אנשי צבא בטבענו,
שהרי שנינו התגייסנו ולא גויסנו רק לזמן שרות חובה, אבל כל
וייטנאם התפנתה וכולם חזרו הביתה, משהו בנו נמנע מלחזור, אולי
ידענו שיהיה קשה מדיי למצוא עבודה, אולי היינו פחדנים מכדי
להתמודד עם דעת הקהל, ואולי פשוט רצינו לשמור על השפיות ולחזור
לאזרחות בהדרגה. אתם חייבים להבין שוייטנאם משגעת אותך, היא
משחקת לך עם השכל ועובדת על הנשמה. אני ומייקל נלחמו שנים
וידענו שנצטרך לצאת מהצבא לאט ובזהירות ולא לקפוץ ממלחמה
לאזרחות. אז יום אחד מייקל הביא לי עלון כשהוא כולו מתלהב כמו
ילד.  
"לוק, תראה! זה על הבסיס בהוואי. הם מציעים שם ייעוץ כדי
להתגבר על המלחמה, הכוונה מקצועית, הוא מבטיח לעזור במציאת
עבודה מתי שתשתחרר וכל מה שאתה עושה זה רק לחתום לעוד שנתיים".

אני כמובן הייתי ציני כתמיד.
"מייקי, באמת! השתגעת כאן שאתה רוצה לחתום על עוד שנתיים במדים
ובשמש?"
אבל מייקל היה עקשן, תמיד ידע מה לומר. גם אז.
"לוק, זו ההפרדה שדיברנו עליה, הדרך לעבור מקיץ מלא לחימה ודם
לחורף מלא רוגע וניקיון. זה יועיל לנו, מה גם שזה מכניס כסף
טוב לכיס כל חודש, ושני צעירים שאין להם מה לעשות בזה יכולים
לחסוך, ליהנות ולהירגע. אז מה אתה אומר, לוק? אתה יודע שאני לא
אחתום בלעדיך, אתה המשפחה היחידה שיש לי ולאן שאתה הולך אני
הולך איתך".
לא יודע באמת למה, אבל אימצתי את הילד הזה לאח הקטן שלי. אולי
בגלל שנלחמתי לצידו כבר 3 שנים, או אולי בגלל שהוא היה יתום
מסכן בלי משפחה. אבל הוא היה אחי לכל דבר, וסמכתי עליו ורציתי
להעניק לו התחלה טובה לעצמו, אולי אפילו התחלה טובה בשבילי.
הרי הוא נגע בכמה עצבים פתוחים. כסף לא היה, למצוא עבודה קבועה
ומכניסה היה קשה מדיי, ושפיות לא ממש נשארה, אז אני מניח
שהייתי צריך להיאחז במשהו שיעזור לי להחזיר את מה שאבד לי. מה
ששכנע אותי בסוף היה שהאחווה והמשפחה הזו תהיה חסרה לי, אז אני
אמרתי לו: "אני סומך עליך, אחי. אז יאללה, לדרך! יש לנו שנתיים
בהוואי".
וכך באוגוסט 73 התחלנו את התפקיד שלנו בבסיס. התפקיד שלנו היה
אימון טוראים צעירים בלוחמה מנטאלית ופיזית, לפני שהם מתחילים
את אימוני הטיס שלהם. לא הכי הבנתי למה טייסים צריכים שאנחנו
נלמד אותם איך לשרוד במלחמה, ומייקל כמו תמיד הסביר לי. הוא
גרם לי להבין שטייסים הם חיילים לכל דבר והם צריכים לדעת איך
להסתדר במלחמה, איך לשמור על קור רוח במקרה שהם יצטרכו לנטוש
מטוס בשטח אויב ולסמוך על החושים שלהם. הם יצטרכו לדעת איך
לשרוד וזה התפקיד, המחויבות והאחריות שלנו, להקנות לצעירים
האלו את חושי ההישרדות שיצילו את חייהם מתי שהם יצטרכו אותם.
פתאום הרגשתי חשוב, למרות שקיוויתי שהם אף פעם לא יצטרכו
להשתמש במה שאני מלמד אותם, לימדתי אותם כאילו מחר הם יוצאים
למלחמה, אם כי שאף אחד לא רצה לראות או לחשוב על עוד מלחמה
בימי חייו.