[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








זה התחיל כיום רגיל ביולי כאשר לוק וילסון הלך לבדיקה הרפואית
השנתית שלו. הוא לא ניחש שהפעולה הפשוטה הזו תתחיל שרשרת
אירועים אשר תגרום לבלש פשוט כמוני להפוך לסופר, אבל במחשבה
שנייה לשום דבר בסיפור הזה אף אחד לא ציפה.

על מנת להבין טוב יותר את הסיפור עליי להרחיב יותר על לוק. לוק
וילסון הוא הבעלים הגאה של חברת חקירות פרטית שהחלה את פעילותה
בשנת 2000. לוק היה בלש במשטרת ויסקונסין ובגיל 50 כשפרש, הוא
טען שבכל מקרה הגיע הזמן שהוא יבחר מה לחקור ולכן הקים את
החברה. לשירותיה הוא גייס אותי, בלש צעיר שהעריץ אותו; את
פיית', אישה נפלאה בת 49 שהייתה הפקידה בתחנה, אבל החליטה
לעזוב ברגע שהודיעו לה שבכל מקרה בגיל 50 יוציאו אותה לפנסיה
(אישית אני לא חושב שזו הסיבה, היא מתה על לוק ואני מאמין שהיא
הייתה הולכת אחריו לכל מקום שהוא היה הולך); וזוג שוטרים
צעירים אידיאלסיטים, פיטר וג'וליה סמית'. הם היו בני 20 ובדיוק
התחתנו והתחנה לא הסכימה לזוג נשוי אז שניהם עזבו היישר לתוך
משרדנו הקטן.
וילסון חקירות הא מקום קטן שלא מרוויח הרבה, אבל מספיק כדי
להעניק לעובדיו חיים סבירים.

אז ביולי 2004, כמו בכל יולי, לוק הלך לרופא המשפחה שלו, ד"ר
מיטצ'ל, לבדיקות גופניות מלאות, רק שהשנה, בניגוד לשנים עברו,
ללוק ציפתה הפתעה לא נעימה בכלל.
לוק היה גבר נאה, גבוה ושרירי בכושר פיזי מצוין. היה לו שיער
שחור שהחל לקבל גווני אפור-לבן בצדדים. הוא לבש ג'ינס וחולצת
כפתורים שחורה. תמיד חשדתי שזו התלבושת היחידה שיש לו בארון כי
נראה שיש לו סט לכל יום. ואולי בגלל שהוא נראה בה כל כך טוב
הוא החליט שלא כדאי להתעסק עם נוסחה שמצליחה.
לוק ישב במשרד של הרופא וחיכה. כשהרופא נכנס לוק הבין שהחדשות
לא טובות, לכן כמו תמיד לוק הכין את עצמו לגרוע מכל. תבינו,
השוטרים אף פעם לא יכולים לברוח מהתחושה הזו, על מנת להצליח
לתפקד בשטח הם תמיד מכינים את עצמם לפני הפעולה שהגרוע מכל
יקרה וכך בשטח אין פחדים, אך הפעם אפילו לוק לא ידע עד כמה הוא
צודק.

לוק סיפר לי על השיחה בפרטי פרטים, עד כמה מיטצ' היה רשמי
למרות ההיכרות שלו עם לוק עוד מימי וייטנאם.
"לוק, אני חושש שהחדשות לא טובות".
"מיטצ', אתה מכיר אותי יותר מ-35 שנה. אני אעמוד בחדשות אבל לא
בציפייה, אז פשוט תדבר".
"טוב אז אני פשוט אירה", ביטוי שהרופא לא ידע עד כמה הוא
מדויק, כי החדשות פגעו בלוק בדיוק כמו ירייה.
"יש לך סרטן בלבלב וזה... די גרוע, הוא מתקדם במהירות ולא נ...
נראה שנוכל לעצור אותו".
"וואו ממש ירייה אה? ישירה ללב. טוב, אז תוך כמה זמן הוא יגמור
אותי?"
"שנה וחצי, אולי שנתיים. ניתן לך תרופות כדי למנוע כאב ואולי
נצליח לעכב את זה אבל..."
"אין מה לעשות נגדו".
"בדיוק".
"יואו, קשה להאמין. 5 שנים בוייטנאם, שנתיים בצבא סדיר ועוד 25
שנה במשטרה, ומה שיגמור אותי תהיה מחלה, ועוד היא תכרסם בי עד
שהיא לבסוף תהרוג אותי?"
"לוק, אני מצטער. אתה בסדר?"
"אני אתמודד, מיטצ'. אני מניח שאני אראה אותך יותר בשנה הזו.
אה?"
"כן. אני מניח שכן".
"טוב, אז נתראה כבר. אני חייב לזוז, זמני קצר, אתה יודע.
ביי".
"לוק, אתה בטוח שתהיה בסדר?"
"כן. ביי, דוק".
"ביי, לוק".

באותו רגע לוק יצא מהמשרד, נכנס לאוטו וטס למשרד. מי שהיה רואה
אותו מהצד בחיים לא היה מנחש שזה מישהו שהרגע אמרו לו שהוא
גוסס. הוא היה ממוקד כאילו הוא עכשיו במרדף ובמובן מסוים הוא
היה במרדף, מרדף אחרי עברו. למשרד הוא נכנס כמו רוח סערה וישר
ירה.
"אדם למשרד שלי. מיד!"
אדם זה אני. אדם ות'רסון. אני בן 29. התגייסתי למשטרה בגיל 18,
נהייתי בלש מגיל 22 והשותף שלי הראשון והיחיד שלי היה לוק.
כשהייתי בן 25 והגיע זמנו לעזוב הוא הציע לי להיות בלש פרטי
שותף שלו ומובן שהסכמתי, ומאז אני עובד כיד ימינו, ואני כמו
הבן שמעולם לא היה לו והוא כמו האבא שמעולם לא היה לי.
אני לא יודע כלום על אבא שלי. אימא שלי מעולם לא סיפרה לו עליי
ולי מעולם לא סיפרה עליו. היא תמיד אמרה שיום יגיע ואני אדע,
אבל היא מתה קצת אחרי שעליתי להיות בלש. היא הייתה מאושרת
שמצאתי את לוק. אני הערצתי אותו ותמיד ידעתי שלא משנה מה, עליו
אני סומך עם חיי בעיניים עצומות ואני אעדיף לעבוד איתו.
באותו יום במשרד ידעתי שמשהו קרה כי לוק מעולם לא דיבר לאף אחד
ככה, אפילו לא לפושעים ובייחוד לא לחברים.
"לוק, מה העניין?"
"סגור את הדלת, אדם".
"לוק, תספר לי, אני רואה שמשהו לא טוב קורה".
"אתה מכיר אותי טוב מדיי, ילד".
"כן, מספיק כדי לדעת שזה משהו רע, רע מאד".
"כן, אתה צודק. אבל עכשיו אני צריך שתשתוק. תשב ואל תפריע לי.
מובן?"
"אוקיי, תדבר".
"אז ככה, תמיד חשבתי שיש לי עוד מספיק זמן לכפר על טעויות עבר,
ושאין טעם להרגיש אשמה ולבכות על דברים שלא היו בשליטתך, אבל
זה לא נכון, כי מתי שיש לך דברים על הלב הם פוגעים בו. ועכשיו
נגמר לי הזמן, או לפחות הוא עומד להיגמר לי, ואני רוצה למות
בשקט, ולכן אני אצטרך את עזרתך בלכפר, כי הלב שלי הורג אותי
ואני רוצה למות עם לב שקט אז..."    
"לוק, על מה את..."
הדיבור שלו היה מבולבל, לא סדיר ובייחוד מלא בחרדת מוות, ואני
לא הבנתי מה הקשר.
"אל תפריע בן, תן לי לסיים, אתה תבין הכול. הסיבה שאני מתפרץ
ככה זה כי... נורא קשה להודות בזה אבל אני חייב לקבל את זה. יש
לי סרטן בלבלב. הוא עוד לא אגרסיבי, מה שמשאיר לי בערך שנה
וחצי, אבל עדיין אין לי מה לעשות נגדו, אז בסופו של דבר הוא כן
יהרוג אותי".
"לוק, אני..."
עכשיו הרגשתי כאילו לי ירו בלב. הכאב היה חד ומשתק, ופתאום
האדם הזה, שאני מעריץ כל כך ומעריך, שתמיד נראה לי גדול
מהחיים, נראה קטן, פגיע ושביר.
"אדם, תשתוק. אני מנסה לשפוך פה את הנשמה שלי וזה קשה שאתה כל
הזמן מתפרץ לי לדברים".
"מצטער, לוק, אני שותק".
"יופי. אז בשנה הזו אני חייב לתקן את כל מה שהרסתי, וזה יהיה
קשה מאד מכיוון שאני הרסתי משפחה. לקחתי יחידה משפחתית ושברתי
אותה לרסיסים, ועכשיו אני אצטרך את העזרה שלך בשביל לחבר אותה
ביחד.
אז אנחנו נפעל כך. מרגע זה ואילך לא מקבלים חקירות חדשות,
ובשנייה שנסיים את החקירות הקיימות אני ארכז את כל המשרד ואספר
לכם את כל הסיפור ואתן לכם את כל המידע שצריך בכדי שנוכל לחבר
מחדש את משפחת טנקה. עכשיו לך לעבוד, אני מת למשקה".
בשנייה שהוא סיים קמתי מהכסא. הייתי בהלם טוטאלי, כאילו הרגע
הודיעו לי שאני עומד למות או כאילו כבר מתתי. ידעתי שלוק לא
אדם רגשני במיוחד, אבל אני כן והייתי צריך עידוד כלשהו, מעין
הבטחה שהכול יהיה בסדר גם בלעדיו, אז בלי לחשוב הלכתי וחיבקתי
אותו חיבוק שיאמר שהכול יהיה בסדר, אבל בעצם הוא זה שהרגיע
אותי.
"הכול יהיה בסדר, בן. עכשיו לך לעבוד. אני סומך עליך".

מיד כשיצאתי מהמשרד הלכתי אל פיית'. ראיתי שיש לנו ארבעה תיקים
פתוחים והעברתי לה את ההוראה.
"מעכשיו אין לקבל תיקים חדשים, ואת כל התיקים יש לסגור עד סוף
יולי".
"למה, אדם?"
לא רציתי עוד לומר לה אבל ידעתי שאני חייב תשובה, כי התיקים
האלו זה בעצם המשכורת של כולם, אז למרות שאינני אדם יצירתי
במיוחד המצאתי משהו.
"כי החל מהראשון לאוגוסט נקבל תיק חדש גדול מאד וחשוב, וזה
ייקח לכולנו את הזמן, אז נצטרך להתרכז בו. תעבירי את זה
הלאה?"
"כן, אדם, אני מיד אטפל בזה".

היו לי כל כך הרבה שאלות: מי אלו משפחת טנקה?, איך הם קשורים
ללוק?, למה זה חשוב לאחד אותם או בכלל למה הם מופרדים?, והכי
חשוב, למה לוק מרגיש כאילו הוא הפריד ביניהם?.
כמו כל חוקר לא פעלתי בגששה. החלטתי להרגיע את שאלותיי וללכת
צעד צעד בהתאם למה שאני יודע, ואני ידעתי שזה חשוב ללוק ושהוא
לא יסתיר ממני מידע, ואם הוא מעדיף לספר לכולנו ביחד ולטפל בזה
כתיק זה מה שנעשה. באותו הרגע זה נהפך לדבר הכי חשוב שיש לעשות
במשרד.
אבל הכול יחכה למחר. באותו הרגע מה שהייתי צריך לעשות יותר מכל
דבר זה לצאת ולשתות והרבה, עד שאני אשכח שדמות האב היחידה
שהיכרתי מעודי הודיע לי הרגע שהוא עומד למות.

ג'וליה הייתה מודאגת ממני. היא הייתה בחורה יפה, נערת
ויסקונסין אמיתית, 1.60 של חום, לבביות ושמחה. היה לה שיער
בלונדי קצר, עיניים ירוקות גדולות ופנים לבנות בהירות עם פה
מושלם.
"אדם, אתה בסדר?"
"כן, ג'וליה, אני בסדר גמור".
"פיית' אמרה שלא אכלת אתמול, והיום היא גם אמרה שנראית לחוץ
לגמרי, כשסיפרת לה על ההוראה החדשה. ועכשיו אתה נראה מתוח
כאילו המשקל של העולם החופשי כולו נפל לך על הכתפיים".
לא חשבתי על זה כל כך אבל זה באמת היה ככה, לוק היה חשוב לי
מאד, ומאיך שהוא סיפר לי את מה שצריך לעשות ידעתי שזה הדבר הכי
חשוב לו בכל החיים ועכשיו אני אצטרך לסדר לו את זה, והאחריות
הזו הכבידה עליי. מה גם שכולם אהבו אותו ואני היחידי שידעתי
שהוא גוסס. ממש רציתי לספר למישהו, לדבר על איך שאני מרגיש,
אבל ידעתי שזה סוד של לוק לחלוק ואני לא אוכל לבגוד באמונו.
"כן, התיק הזה הוא באמת גדול וחשוב בכל כך הרבה מובנים, אז אני
מניח שהרשיתי לעצמי להיכנע ללחץ יותר מבעבר".
"טוב, לחץ מוסכם עליי כל עוד הוא לא פוגע בך, ואם לא אכלת
יומיים ואתמול השתכרת אז הלחץ פוגע בך ולכן די להרגיע אותי,
אתה תבוא אליי ואל פיטר לארוחת ערב, ככה אני לפחות אדע שאתה
אוכל".
"את מטפלת בי טוב מדיי, ג'וליה. אני נשבע שאם פיטר אי פעם
יוותר עלייך אני מתחתן איתך".
"היי, אל תפתה אותה, אחי".
זה היה פיטר. כשנכנס הוא ישר חיבק את ג'וליה, הם התאימו כל כך,
ממש כמו יד לכפפה.
פיטר היה 1.70 עם שיער שטני קצר, עיניים קטנות, חומות כשקד
ומלאות חום, וגם הגוון שלו היה לבן בהיר עם פה קטן.
כשהם עמדו ביחד לא היה לך ספק שהם נועדו להיות ביחד, כאילו מאז
ומתמיד הם היו זוג. ואז הייתי נרגע, כי ידעתי שככה נראה זוג
שיישאר ביחד לנצח, והייתי מתמלא תקווה, כי ידעתי שאפילו לאחד
כמוני יש סיכוי לאהבה.
"אל תדאג, פיטר. אתה יכול להירגע. אשתך אפילו לא מדברת איתי
מבלי להזכיר אותך באותה נשימה".
"אין בעיות, אחי, עכשיו אני רגוע. סגרתי תיק היום, זה אולי
יגרום לך לחייך. מאתמול אתה נראה מת כזה".
"אתם באמת זוג מדהים. אתם אפילו חושבים אותו הדבר. הלוואי
עליי".
"יום יגיע, אדם. האחת שלך תיפול עליך מבלי שתתכונן לזה
אפילו".
"כן, נראה. אני אראה אתכם בערב, טוב?"
איכשהו השיחה הזו גרמה לי להרגיש בודד. למרות שהמשרד הזה היה
לי מעין משפחה: לוק כאבא, פיית' כמו דודה כזו שתמיד שם, ופיטר
וג'וליה כאח ואחות, עדיין הייתה לי כמיהה ליותר. עכשיו כשלוק
גוסס, הבנתי שהוא ימות בלי אישה וילדים לצידו. הוא לא יהיה
לבד, ולפתע לראשונה הרגשתי שמשפחה חלופית זה לא באמת תחליף
לדבר האמיתי, רק תוספת נחמדה.
לוק מעולם לא התחתן ואין לו ילדים. הוא פוסטר של הרווק הנצחי.
תמיד יש לו בחורות שיעזרו לו להעביר את זמנו הפנוי, אך אף פעם
אין מחויבות, אף פעם לא הייתה מישהי שהשתלטה לו על כל זמנו.
ולי בגיל 29 כבר יצא מוניטין של נער שעשועים שלא מתחייב, אני
לא יודע למה, כי בניגוד ללוק אף פעם לא הפריע לי הרעיון של
למצוא מישהי שתעסיק את מחשבותיי יומם וליל; פשוט עוד אף פעם לא
הכרתי מישהי כזו, שכל דקה אני רוצה להיות איתה, ושכל דקה אני
אחשוב עליה. פיית' תמיד אמרה: "יומך עוד יבוא, צעירצ'יק, וכאשר
האהבה תגיע לא תדע מאיפה היא תנחת עליך, אבל היא תיקח אותך
למקומות שעוד לא חלמת עליהם, רק תחכה". תמיד כשהיא אומרת את זה
אני צוחק עליה שאני מציאותי מדיי ולכן האהבה לא תפגע בי, כי
אין לי שמץ של רומנטיקניות שעליה היא תוכל להתביית. אבל כל זה
היה בלוף, מכיוון שיש בי שמץ כזה ותמיד בעמקי לבבי אני מקווה
ומחכה ליום הזה שיגיע.

השבועות הבאים עברו במהירות. כל המשרד ידע כבר על המחלה של לוק
למרות שחוץ מתרופה אחת שהוא נאלץ לקחת לא ראו שום תסמינים,
בגלל שהמחלה עוד לא פרצה עוד לא התחילו כאבים. אבל עדיין לוק
אהב כל אחד במשרד כחלק ממשפחתו, ולכן במהלך השבועות הוא כל פעם
תפס מישהו אחר ליום כיף כזה וסיפר לו. הוא גם הפסיק לקחת חלק
בחקירות כי הרופא אמר שהכי טוב בשבילו זה לא להילחץ, לא
להתעצבן ולא להתאמץ. ככל שהזמן עבר אני ידעתי וראיתי שהדבר
שיעשה ללוק הכי טוב זה לתת לו לספר את הסיפור שלו ולסיים את
החקירה בשיא המהירות כי הדבר הזה ישב ללוק על הנשמה והעיק לו
על הבריאות. ככל שחיכתי יותר כך ידעתי יותר שמה שלוק יספר לנו
ישפיע על כולנו, כמו שבזמנו זה השפיע עליו, זה יגרום לכולנו
לראות דברים בפרספקטיבה אחרת.
כך עבר לו חודש יולי. סגרנו את החקירות, אספנו את הכסף וכולנו
התרכזנו במשרד, ממתינים ללוק שיבוא ויספר לנו את מה שעומד
לשנות את חיי כולנו בכלל ואת חיי בפרט. וכך באחר הצהריים
בתחילת אוגוסט, לוק וילסון חלק איתנו את סיפור חייו.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אז מה את אומרת?
השואה הזאת
הייתה קטע
מלוכלך לגמרי
הא?

אדולף מנסה
להתחיל עם זאת
שאהבה את
התלאביבי


תרומה לבמה




בבמה מאז 20/3/05 5:40
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יהודית גרין

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה