בין רוח קרירה לבין חום הדמעות
עומדים ובוכים. מעלים זיכרונות.
פתאום הזיכרונות זה כל מה שנשאר
אחרי כל כך הרבה זמן... והוא לא חזר.
כל הרחוב עומד
בשתיקה רועמת
וגם היא שותקת. רוצה כל כך לבכות...
אך כבר נשפכו כל הדמעות
לרגע, כולנו יחד.
עומדים, שותקים,
מרגישים כאב של אחרים.
ופתאום, עם שתי מילים,
החיים חוזרים. הולכים, צוחקים.
"תם הטקס",
אך האם נותרה עם כאבה.
צלקת בלב, צלקת בידיים,
אשר בעבר חיבקו את בנה,
וכל יום, כל שעה,
שוב יורדת לה דמעה עם מחשבה.
והמלאך מעליה, צוחק ובוכה,
מנשק את דמעותי ומספר לה בלחישה
איפה בנה האהוב ומה הוא עושה.
הוא עכשיו חייל בצבא של אלוהים
והעלו אותו בדרגה
אל תבכי, אישה, אל תבכי;
בנך הוא הגאון של המחלקה
"לא אכפת לי מה הוא, אני רוצה אותו פה!"
אז עדיין מחכה, מסתכלת על הדלת, מצפה שהוא יבוא.
היא יודעת שהוא לא, אבל מה נשאר עוד, חוץ מלקוות.
וכך, עד יום מותה,
המלאך מוחה לה את הדמעות.
אומרים שאלוהים לקח אותם.
אני רק מקווה שהוא לקח אותם
בשביל לשמור עליהם.
תמיד בדמיוננו, החיילים האלה הם חכמים,
חזקים, יפי תואר, צעירים.
שמרו על ארצנו. הגנו עלינו.
וכך הם גם תמיד יישארו.
יהי זכרם ברוך. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.