מכיווצי פניו ושקעי עיניו שבלטו לא היה ספק שהוא נאכל על ידי
המחלה.
וככה ראיתי אותו. אגלי זיעה מטפטפים ממצחו, מתאמץ הוא לרדת
מכיסא הגלגלים אל הכיסא הניצב לידו. קודם לכן שחה הוא בבריכה,
מסלול לידי, וראשו המגולח הטעה אותי. סברתי כי אדם בריא ניצב
לפניי, כי אדם שמגלח שערות ראשו בקפידה ושוחה בשעות המוקדמות
של הבוקר לבטח ספורטאי הוא, או אדם עם מודעות לאורח חיים בריא.
רק כשיצא מן המים וחברו אוסף אותו בכיסא הגלגלים הבנתי כי
טעיתי. רק אז הבנתי כי הוא נאכל על ידי המחלה.
כשראיתי אותו, מזיע, מתאמץ לשבת בכיסא שלידו, נזכרתי בסרט של
ניל סיימון. היה זה יומן חוף ברייטון, כך נדמה לי, בו הילד
מספר שבמשפחתו אין נוהגים לקרוא בשמה של מחלת הסרטן, אלא
אומרים בשקט- "המחלה". המחלה ניכרה על כל כולו, על פרקי ידיו
העדינים שהיו אדומים ממאמץ או טמפרטורת מי הבריכה. המחלה ניכרה
בעיניו, בשפיפותו. תנועותיו היו מכוונות כל כולן למעשה אחד,
לפעולה אחת ובודדת. כולו היה מרוכז בנסיון לעבור מכיסא הגלגלים
לכיסא שעמד מתחת למקלחת, וכאילו כל כולו נושם את האוויר למען
סיבה אחת - להצליח לעבור לכיסא. כאילו כל חייו יקומו או ייפלו
באם יצליח לעבור בכוחות עצמו, הוא ניסה להרים את גופו בעזרת
כוח ידיו, תוך שיד ימין אוחז בידית שמאל של הכיסא. קודם לכן
ראיתיו צולל, עולה לקחת אוויר, יורד אל מתחת למים שוב. הרי רק
קודם לכן חשבתיו לאחר, אותם ידיים חוזרות שוב ושוב על פעולות
החתירה, יד רודפת יד. ראש עולה כל תנועה שנייה של יד ימין,
מגיח לכמה רגעים קצרים, פיו נוטף מים ומנסה לדחוס פנימה כמה
שיותר אוויר בתנועה מהירה. נשימה.
שחיתי במסלול שלידו, וכמה פעמים חלפנו זה ליד זה. תנועותיו
המהירות השפריצו עליי מים, ואני, הרגשתי שמפריעים לי. עיניי
היו מכוסות משקפיי צלילה שמהודקות היטב בגומי שמקיף את ראשי,
ודווקא הוא שחה ללא משקפי צלילה. משפריץ לידי, חלף המפריע ללא
תשומת לב אליי, מותיר בי רוגז על חוצפתו. לא על טיפות המים
שניתזות אליי כאשר אנו עוברים זה ליד זה, לא על כך רגזתי;
דווקא העובדה שהוא שוחה ללא משקפיים ובמהירות שכזו גרם לי
לכנותו "שוויצר" בפעם השלישית בו חלפנו אחד ליד השני. אני,
במשקפיי צלילה מהודקים היטב, והוא, משפריץ ולא מושפרץ. ישנם
יחידי סגולה שלא זקוקים למשקפי צלילה כאשר הם שוחים, והכלור לא
צורב את עיניהם. הוא היה אחד מאלה, ואני קיללתי אותו על היותו
כזה. השוויצר שחה מהר, מהר מדי לטעמי, ואני כבר ידעתי שאינני
יכול להתחרות בו. הוא ספורטאי לבטח, שומר על תזונה נכונה
ומשכים קום כל בוקר בחריצות. אינני יכול להתחרות בו וביכולתו
הפיזית. הנח לו, אמרתי לעצמי. הנח לשוויצר. תן לו להשפריץ ככל
שירצה.
הנה כף ידו סוגרת על המשענת, ידיו לופתות בחוזקה. מנסות למצוא
נקודת ביטחון הן נסגרות על משענת הפלסטיק. אותן אצבעות שקודם
לכן נצמדו בצורה מושלמת זו אל זו, יוצרות צורת משוט מכף היד,
מקטינות חיכוך עם המים, אותן אצבעות מחפשות מיפלט בפלסטיק
זול.
הוא מנסה לעבור לכיסא הפלסטיק הלבן, וכוחו לא יכול לו. פניו
מכווצות בתוך עצמן, אולי מהטיפולים הכימותרפיים ואולי מהייאוש.
עיניו כמו שקועות בתוך עצמן, מסרבות הן לחזור למצב הרגיל
ולהמשיך לראות את מה שראו קודם לכן. כאילו מסרבות להאמין למה
שראו, כי ברגע שיודעות הן את מה שיודעות, אין דרך חזרה. סרטן.

השוויצר נראה פתאום קטן ועלוב. פאתטי. הזיעה הניגרת ממצחו מראה
עד כמה קשה לו המאמץ. פתאום הוא לא משפריץ על אף אחד, פתאום
עיניו שיכלו לספוג את הכלור ולא להיסגר מתכווצות כעת כי קשה
לו. וככה ראיתי אותו והתבוננתי מהצד. הנה הוא מנסה לעבור אל
הכיסא, ולא מצליח. יד ימין אוחזת בחוזקה בידית שמאל של כיסא
הפלסטיק אך אין היא חזקה לשאת את כל כובד משקלו. והוא נופל.
חברו נחלץ לעזרתו ומרים אותו מעלה. השוויצר יושב כעת בכיסא
הפלסטיק, והוא פותח את זרם המקלחת לשטוף את גופו. רגליו
מעוותות במין צורה שכזו, בבסיס כפות הרגליים רחוקות הן זו מזו
אך הברכיים צמודות ונוגעות. גופו מסומן בסימני עט כחולים,
המעידים על המיקום בו ההקרנה ממוקדת. לפני כל הקרנה הרופא מסמן
בעט את המיקום המדוייק, היכן שההקרנה צריכה לדייק ולפגוע.
השוויצר לא ממש הצליח למחוק את הסימנים האלה מגופו וכעת כל אחד
יכול לראות שהוא עובר הקרנות. אפילו אני.
אני מתקרב אליו. קודם לכן תיעבתי אותו כי הוא חזק, מהיר
ומשפריץ. עכשיו אני מקלל אותו כי אינני מסוגל לתעב אותו בגלל
המחלה. אני מתקרב אליו וחושב מה עליי להגיד.
אני מתחיל לדבר.