לפעמים, כששקט, אני שומע אותם מדברים.
הם מדברים על אהבה, פוליטיקה, אכזבה ועצב בדיוק כמונו.
גם הם מתרגשים מהשלג הראשון, ומהמטר.
גם להם יש מנהגים.
בכל גשם ראשון הם יוצאים לרחובות ורוקדים ושרים עם הגשם.

לפעמים, כששקט, אני רואה אותם פורחים.
גם הם מתאכזבים ונובלים קצת.
גם הם מאושרים, וכשהם מאושרים הם יפהפים.
וכשהם עצובים, הם עוטים צבע שחור ומביטים לרצפה ומזילים
טיפת גשם עצובה.

לפעמים, כששקט, אני מריח אותם מתקרבים.
כמו נאפים בתנור, הם מפיצים ריח של מתיקות,
יש בהם משהו תמים שכזה.
מין תמימות שמריחים.

לפעמים, כששקט, אני מוצא את עצמי לבד.
אני עוצם את עיניי, ומדמיין שהם כאן.
מדמיין אותם מדברים על אהבה ופוליטיקה.
מדמיין אותם פורחים או מזילים דמעה.
מנסה להזכר בריח הנפלא שלהם.

לפעמים, ככשקט, יש בי פשטות.