וייטנאם... טעות חיי!!! חמש שנים מחיי בזבזתי במקום המסריח
הזה, רק בגלל שאיזה חלאה בחליפה החליט שקומוניזם זה כבר לא
באופנה...
America needs you!!! קראו הפוסטרים הנושאים את דמותו של דוד
סם הכריזמטי, מצביע על עימת כל שהסתכל במודעה...
עליי זה עבד... עוד באותו יום הלכתי אני לבסיס הכי קרוב לביתי:
כשעתיים נסיעה מהכפר הנידח שבו גרתי...
אחרי המעמד המשפיל של עמידה בעירום מול סגל של מפקדים, שנועץ
עיניים בכל פרט שנראה להם, ובאותו רגע גם לך, "חריג", מגיעה
התספורת...
רק כדי להבהיר את העניינים, אני, ששערי לא ידע מגע מספריים,
הסתובבתי בתספורת אפרו מכובדת, ממש כמו לכושים מהגטאות...
אחרי שבבושת פנים נתתי לספר לרצוח את גאוותי היחידה, קיבלתי את
מדי ונתנו לי תאריך שבו עליי להתייצב להתחלת האימונים.
ב13 באוקטובר, יום שישי, הייתי על מדי החאקי המריחים קלות
מעובש בשער המחנה...
הרבה זמן לא היה להם, לכן לימדו אותנו מעט כיצד להחזיק רובה
ולכוון לעבר מטרות מלוכסנות עיניים...
לאחר כיום של אימוני שטח, זחילה וכל השיט הזה, וישר העלו את
כולנו על הרקולס עצום, דחסו אותנו פנימה כדי שכולנו ניכנס, בלא
כל התחשבות בתנאים ההכרחיים ל.. נגיד, נשימה...
המראה של כל החיילים דחוסים כך הזכיר לי את התמונות שרעיתי
בתור ילד קטן בעיתונים שדיווחו מאירופה... הרבה אנשים מסכנים
עם פרצופים רזים יושבים בקרונות של רכבת...
עד שגדלתי לא הבנתי את המראות העלה... הזיכרון הזה עושה לי
צמרמורת...
הגענו עם זריחה לחוף אסיאתי קסום. הרבה זמן לא היה לנו להתענג
על המראה הזה, משום שישר לקחו אותנו אל עומק היערות הבתוליים,
הראו לנו מאיפה הוייטקונג אוהבים לצלוף בנו, ואיך לטפל בכדור
שחדר דרך איבר שהוא "לא משמעותי". המושג הזה הרתיח אותי, אך
עשיתי בחוכמה ולא אמרתי כלום.
הראו לנו את המחנה שבו נישן. טוב, בעצם, בו לא נישן. קצבו לנו
חמש דקות להתארגן ולהגיע לנקודה קבועה, מפני שכבר תכננו מתקפה
על הקומוניסטים המסריחים. ככה אנחנו חייבים להגיד. העובדה
שאנחנו טירונים לא שינתה הרבה... אנחנו כוח וצריך לנצל אותנו
עד תום... "עד ההרוג האחרון אם נצטרך" קרא המפקד בקולו הצרוד,
הפקיד תת מקלע חדש ביד של כל אחד מאתנו ושלח אותנו לנקודת
המפגש. כשהגענו כולנו, התחלנו ללכת לתוך היער. עד ששמענו
יריות. כנראה שזאת הייתה דרכם של הוייטקונג לשחק עם ילדים
אמריקאים...
כל המחלקה התחילו לרוץ ולירות כמו מטורפים, שהרי הם לא ידעו מה
הם עושים בעצם. פה ושם נכנס כדור לרגל, ליד, לבטן, לחזה,
לצוואר לראש...
אי אפשר היה לדעת של מי הכדורים הפוגעים, בגלל שמחוסר מיומנות,
לא ידעו הטירונים שאיתי לכוון טוב כ"כ. מדי פעם נפל צלף, אך
הוא בא על חשבון 5 חיילים. אני לא יודע מה קרה לי באותו זמן.
כנראה שמתוך אינסטינקט רצחני כלשהו התחלתי באמת להבין מה אני
עושה ולעשות את זה טוב...
הורדתי אולי 7 או 8 צלפים מהעץ. פתאום שקט. הבנתי מה קורה.
נשארתי לבד. טירון מושתן ניצח פלוגה שלמה של צלפים מאומנים פי
כמה וכמה ממני. אני היחיד ששרד מכל המחלקה.
פאקינג שיט! מה אני עושה עכשיו? אין לי מושג איפה אני, כבר
התחיל לרדת הלילה. החלטתי ללכת לכיוון שממנו הגענו לכאן. כמובן
שזה לא היה נכון. הגעתי למה שמתחת לכל העשן והגחלים כנראה היה
כפר...
"סיר, סיר" שמעתי יבבה חלושה באנגלית במבטא זר. מבין ההריסות
יצאה ילדה קטנה יפהפייה, בת לא יותר משמונה. היא באה אליי
ואמרה לי "סיר סיר! נפצעת קשה! תן לי לרפא אותך"
ידעתי שילדה בת שמונה לא תוכל לפגוע בי בשום דרך, אז סמכתי על
הילדה הזאת, שלפי מראיה החיצוני כנראה שגרה הרבה זמן ככה, ככל
הנראה לבד. בטח הרגנו את אבא ואמא שלה, חשבתי.
היא חזרה עם קערת עץ ובתוכה נוזל שאת צבעו לא יכולתי לעמוד.
ריחו היה חזק ומתוק.
היא אמרה לי: "תשתה את זה, סיר, ותרגיש הרבה יותר טוב" שתיתי
קצת, ומיד הרגשתי אחרת. זאת הייתה הרגשה של התעוררות בכל
המובנים. שתיתי עוד קצת. אז השתלטה עלי התחושה. ידעתי מה אני
עושה, אך לא יכולתי לעשות כלום לגבי זה. אחרי שאנסתי את הילדה.
טוב, בעצם זה לא אונס אם היא רוצה. טוב, אחרי כמה פעמים כאלה,
התחלתי להרגיש כאילו גוררים אותי על מסמרים. הרגשתי כאילו כל
בשרי מאיים להתנתק מגופי. ואז כלום.
הדבר הבא שאני זוכר זה את תקרת אוהל המרפאה. הרגשתי כאבים
איומים באזור המפשעה.  אמרו לי שמצאו חתכים רבים על איבר מיני.
היא ניסתה לחתוך לי אותו, הזונה. אבל החומר שהיא נתנה לי כמו
הפך את עורי לברזל, כך שכל ניסיונותיה הסתיימו בכמה חתכים.
ביום למחרת כבר החזירו אותי לקרב.

בואנ'ה, הזין שלי כואב