הנה אני מוצא זמן סתם כך באמצע יום עבודה מוציא דף וכותב.
החיים מוזרים לי, פועלים מתוך עצמם כאילו אני פשוט נתקלתי בהם
בדרך עברו חמישה חודשים, ואני עדיין חושב, חושב מה לעשות אם
היא תחזור יום אחד.
חי כי כוח האינרציה משפיע עלי,חי כי אין דרך אחרת רוב היום
חושב, משתגע, זה לא שמאז הייתי עם עצמי הייתי עם משהיא בדרך,
ביליתי איתה וישנתי במיטתה, אך כלום.
הייתי שמח לזמן מה, הייתי מאושר באותו בוקר כשנשקתי לה כשיצאתי
מביתה ראיתי שיש עוד, ששווה לבדוק ואני עדיין מאמין, אך הזמן
העגום, הזמן העצוב בו אתה לבדך קם בבוקר,
הולך לעבודה, עובד מחכה שהזמן יעבור, אך למה ? אין את מי לראות
ואין גם למה להיות לחוצים.
אך הנה השעה חמש מגיעה ושוב מכוח האינרציה ללא סיבה אמיתי קם
והולך לביתי, שוב כמו בכל הימים מתחבר לאינטרנט, מחפש מיילים
חדשים אולי איזשהו סימן, משהוא קטנטן, אך כלום.

מתקשר לחברים, מתקלח אוכל ארוחת ערב, ומעביר את הזמן אם זה מול
הטלוויזיה המחשב או בילוי באיזה בר פאב או בית קפה אך השגרה
שוחקת, מחכה, מחכה למצוא את הנכונה מחכה לראותה , לתפוס את
עצמי בידיים ולהתחיל איתה, זה לא שמקרים לא קרו, אך תמיד מחדש,
מתבייש, צריך לתפוס אומץ ולדבר.

חושב איך גברים אחרים מתחילים איתה, האם היא לבד? או שמא מצאה
חבר? אולי היא כבר שכחה אותי? אולי היא כבר שוכבת עם גבר אחר,
הוא אלוהים כמה שהייתי רוצה לדעת אך כמה שהייתי מעדיף לא
לדעת....

נזכר ברגעים קשים שלמרות הכול אחריה עוד הייתי עם משהיא אחרת
שאפילו שמה היה מיוחד יותר מנסה להתעודד לחשוב שאולי יש אי שם
משהיא אחרת בשבילי או שאולי לא, אולי זה שלב בחיי שבאיזשהו
מקום מסתורי ועמוק בליבי חפצתי בקרבו, ברגע בו אהיה לבד, אהיה
חופשי להיות עם אחרות, להכיר עוד סוגים, עוד כמה צורות חיים
ומחשבות שונות. אך עכשיו שאני תקוע עם עצמי עם מחשבותיי יש
רגעים שאני מצטער, מצטער על שהכול נגמר, מצטער שעולה במוחי
המחשבה שיש אחרת בשבילי , כועס על עצמי שהתרגלתי לנסוע 5 ק"מ
עד הבית ובמחשבה אני כבר מתעצל לנסוע 110 ק"מ עד לביתה שכל כך
אהבתי, שכל כך לימד אותי, שמח ומאושר הייתי בתקופה הזו, שמח
ומאושר הייתי במיטתה של הבחורה שזכיתי להכיר, אפילו איתה, רק
כמה פגישות, רק כמה שיחות, לילה אחד בודד ואני מרגיש שלמדתי כל
כך הרבה.

איך זה שלמדתי כל כך הרבה בזמן כה קטן? אולי ככה בנווים חיי,
להיות עם האנשים הנכונים שיכוונו את דרכי בדרך הנכונה ולאחר
שהשכלתי ולמדתי חיי ממשיכים כאילו אין לי יד בדבר, אולי להפך,
אולי אני מטרתי ללמד אנשים אחרים דברים שרק אני יודע, אולי
במס' הימים הבודדים לימדתי את הבחורה את מה שעם הקודמת הייתי
צריך 4 וחצי שנים ? איך יודעים ? איך מצליחים לחיות עם כל כך
הרבה מחשבות ושיקולים? איך יודעים מהי הדרך הנכונה, איך חיים ?

אולי זה סתם תהליך התבגרות מתסכל למרות שהוא מגיע בגיל כה
מאוחר,    אולי.

הרבה אולי, הרבה ספקות והרבה מאוד חוסר ביטחון.