הוא היה רוצה להיות צייר, פסל אולי זמר...
רק לא לכתוב!
איך אפשר לסמוך על המוח המעוות שהוביל אותו למצב שבו הוא נמצא
ברגע זה,
איך אפשר לסמוך על המוח הזה של המחשבה, האובססיה, ההיגיון
המסובב שמוביל בקו ישר במהירות קבועה גם כשהדרך בה העולם נע
היא הררית ומפותלת.

גם עכשיו כשהוא כותב אחרי כל מילה שלישית בערך הוא חוזר וקורא
את המסה כולה רק כדי לבדוק שהכול בסדר, שלא הסתנן לו איזשהו
רגש לכתיבה, רגש שפורץ מדי פעם לתודעה- שגורם למוח להבין עד
כמה הוא חסר כיוון.

אבל עכשיו הוא כותב, הוא שתמיד חשב על משוררים כסופרים עצלנים,
שרצה  להאמין שסופרים הם סתם בטלנים חסרי מוסר עבודה שמצאו דרך
קלה להתפרנס, שהספרים היחידים שקרא היו ספרי היסטוריה קרים
ומחושבים בהם אין מקום לסיפורי גבורה של יחידים, שאין בהם מקום
לניצחון הרוח האנושית כוח האדם ואחוות קרב.

הרי אנשים כותבים כדי להרגיש שהם מיוחדים, שונים,
מסובכים-גאונים עדינים כמו שג'ורג' קוסטנזה הגדיר אותם באחד
מהפרקים של סיינפלד.
אנשים שבטוחים שהם מתת האל לכל הסובבים אותם לכל העולם.

דווקא היה לו כישרון למטפורות-דימויים שמתארים את המצב כמו
שהוא אבל עם טוויסט משעשע.
תמיד הוא נחשב למצחיק של החבר'ה, לא ליצן לא עושה שטויות יותר
מבקר חד של המצב בו הם נמצאים. זו משבצת נוחה להימצא בה מצד
אחד לא מושך יותר מדי תשומת לב מצד שני לא מופנם ושקט.

ועכשיו הוא כותב לא בטוח בדיוק בשביל מה... אבל בטוח בשביל מי
יותר נכון בשביל מי לא.
לא בשביל האנשים שמכירים אותו, לא בשביל החברים שלו, לא בשביל
המשפחה לא בשביל עצמו.

כותב ובשולחן המשרדי החדש שהזמין דאג להקפיד שלא תהיה מגירה.