חמש ורבע לפנות בוקר, וחושב.
חושב על אותם הרגעים היפים שחווינו ביחד
חושב על אותם ימים מאושרים שבילינו בצוותא
חושב על אותם השנים מלאי האהבה שהכרנו.
חצי שנה עברה מאז, "הייתה תאונה בין דמיון למציאות"
"יש הרוגים". חצי שנה, ונראה כאילו עברו רק כמה ימים.
האומנם יש הרוגים? או שמא התגברתי?
אולי אני רק דוחק את האהבה שלי על מנת להפסיק לסבול?
או שמא באמת האהבה מתחילה להתערער?
זו הרגשה משונה, קשה, מצד אחד אני חופשי, מאושר,
מתחיל עם בחורות כאילו אין לי אף אחת בעולם.
הייתי כבר עם אחת, כאילו אני איזה דון ז'ואן.
אבל בתוכי עדיין חושב, מהרהר, חצי שנה אחרי.
חמש ורבע לפנות בוקר, וחושב.
חושב על אותם הרגעים היפים שחווינו ביחד
חושב על אותם ימים מאושרים שבילינו בצוותא
חושב על אותם השנים מלאי האהבה שהכרנו.
חושב האם היא האחת או שלא! |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.