תלבושת אחידה. בכיתה ט' הם החליטו שאנחנו צריכים אחת-וכמובן
שלא הסכמתי. הייתי אז צעיר, נאיבי (אם כי חשבתי אז שאני לא)
וקיוויתי להיראות כמו מרלין מנסון. כפי שאתם מבינים, מאוד לא
אהבתי את הרעיון. לבישת סווטשרט כחול עם סמל בית הספר פגעה לי
בתדמית באופן רציני. במיוחד העניין של הצבע הכחול (עד כמה
שניסיתי הוא לא נראה שחור). והעסק עם סמל בית הספר (עד כמה
שהתאמצתי, הוא לא נראה כמו ה-A של האנרכיה). אז לא באתי עם
התלבושת, והם החזירו אותי הביתה. לא שהפריע לי להישאר בבית:
בית זה נחמד, החדר האינטימי שלי וכו', אבל אימא עשתה לי
פרצופים. לא הבנתי מה הייתה הבעיה שלה.
וזה נמשך-אין תלבושת? הביתה. אז החלטתי ללבוש את הדבר הארור.
ובכן, השיער עדיין היה שחור, וריח הסיגריות שלי עדיין נישא
בנחירי כל קרובי-שלא להזכיר את הפירסינג בגבה, השניים באף
והחמישה האחרים באוזן. אבל היה הסווטשרט, והיה כחול.
יום אחד הבטתי בראי, ככה סתם עם הכחול שלי. לא, לא שלי, של בית
הספר. הוא דווקא נראה שחור יותר. הצרה הייתה שעכשיו הגבה הפריע
לי. בהיתי בהשתקפות במשך חמש דקות עד שהבנתי שזה העגיל שמציק.
הוא נראה כל כך כסוף, ולא התאים לכחול-שחור החדש שלי. אז
הורדתי.
כעבור שבוע גם האף והאוזן החלו להראות את אותם כסופים
בעייתיים. מוזר, חשבתי שהתרגלתי אליהם. אבל לא. והם הלכו.
בכל זאת, מרלין וניק עדיין היו איתי. מי כמוני יודע את ערכן של
הגיטרות לנפש כואבת. אז הקשבתי להם-שניהם ביחד וכל אחד
לחוד-וחשבתי על סוף השנה המתקרב ועל מסיבה טיפשית, כל כך חסרת
טעם... האנשים יהיו מחורבנים, האוכל יהיה מחורבן. בטח גם
המוזיקה תהיה מחורבנת. אז החלטתי שמחר אני אגש לרכז ואציע את
עצמי בתור אחראי מוזיקה. אז אני אלך למסיבה. ניק ומרלין עדיין
מנגנים. הם עוד ימשיכו. אולי אני אביא לדי ג'יי את הדיסקים,
ואסדר רשימה ואני אביא לו גם  את גוד שרלוט, אולי אפילו את
כריסטי-הו, לא האמנתי שכמעט העליתי את השם הזה על דל שפתי. זו
הייתה עוד התקופה הטובה.
הלכתי למסיבה, אפילו שהייתי בלי תלבושת שם, והכל היה סתם שחור
וחסר טעם. אז ניסיתי לרקוד-וזה עדיין היה חסר טעם. למרות
שהחלטתי לנסות את זה שוב.
אחרי זמן, עם הכחול שוב, בררתי. היו עוד מסיבות. החלטתי שגם
הפעם אני אלך. לבשתי את מעיל העור והחולצה שקרעתי בדם, יזע
ודמעות, ואת הג'ינס השחור והם לא התאימו. אז החלפתי את הז'קט
במעיל השחור הארוך, והוא גם לא התאים. אז נכנסתי לחדר של אח
שלי ולקחתי מעיל אחר. הוא היה אדום. וחסר טעם. לבשתי אותו כל
המסיבה, ורקדתי.
הימים התארכו והלילות התקצרו ולפני ששמתי לב הגיע הקיץ. אני
שונא את הקיץ-השמש גורמת לך להשתזף וכל הקדושים יודעים שזה
נורא.
אבל אימא עדיין נורא רצתה שאמשיך ללכת לבית הספר. אז המשכתי.
ובין שיעור לשיעור היו הפסקות. אז יצאתי, וישבתי על הדשא. בצל,
כמובן. אבל השמש זזה ולפני ששמתי לב העולם נראה כהה יותר. כמעט
שזוף. ועל פרקי היד והצוואר נשאר העור הלבן שהיה מתחת
לסווטשרט. ואם אני כבר כמעט בצל, חשבתי, למה לא לשמוע מוזיקה?
אז ניק ומרלין ארחו לי לחברה. וכך גם לינקין פארק ובאסטד
ובלינק 182-והם התאימו.
מאז עבר עוד קיץ שלם-הכל התקדם כל כך מהר עד שלא הספקתי לעשן
או לשטוף שוב לשחור- והכחול עדיין שם. יחד עם אדום וירוק
ולפעמים גם שחור. אבל בדרך כלל לא. שחור לא שייך לאף אחד.
והעולם נראה אחר. ובית הספר גם הוא. אתמול דיברתי עם חמישה
אנשים שונים ואפילו השתתפתי בשיעור ספורט. זה היה מאוד מוזר.
אם כי עכשיו אני יכול להגיד לכם שלא בוחרים אותי אחרון לקבוצה.
ויש לי תלבושת. בקהל לא רואים עוד את הכתם הכהה שהיה פעם אני.
לחיים יש קצת טעם-די מוזר, אבל קיים. ויש לילות, עליהם אני לא
מספר לאף אחד, בהם אני מתגעגע למרלין וניק. ויש ימים בהם אני
מרגיש קצת אחיד. צבעוני, וזורם ואחיד. אחיד. אחיד.