תגיד איך אתה מעז?
איך אתה מעז לערער אותי בצורה כזאת,
בגללך ובגלל המחשבות שלך אני מרגישה הכי רע בעולם.
אני לא מבינה, למה היית צריך לדבר ככה?
אני לא כועסת על אופן הדיבור,
אני כועסת על זה שידעת שאתה לא בסדר אבל המשכת.
המקרה הזה זהו אחד ממקרים יחידים שבהם כלום לא מובן לי.
אני בטוחה שאתה יודע שהערצתי אותך,
ואני חושבת שהערכת את זה - אבל פתאום הכל השתנה.
בום! ובין רגע העולם השתנה.
איך? איך מה?! אפילו לכתוב אני לא מסוגלת בלי לתהות כל רגע.
זה לא היה צריך לקרות מלכתחילה!
אז תגיד לי אתה- מה אני צריכה לומר עכשיו כי אין לי שמץ.
תשלים אותי, הרי יש לך תמיד דברים להגיד על מה שאני אומרת...
אבל עכשיו אתה כבר לא פה כדי לדבר, ובצדק.
אני כועסת גם על זה שעזבת (שזרקו אותך מבית ספר).
אבל עדיף היה לי לא לומר את זה,
כי אז תצא התמימות- אז אוותר.
התחלתי את המכתב בכעס,
אבל אני חושבת לסיים אותו בטיפה פחות מרירות ועלבון.
יש דברים שהוספת לי.
אני לא יכולה להגיד שאני לוקחת אותם איתי,
כי זה פשוט ל-א יקרה.
השארת בי מקום ריק בעניין.
עצוב, ואפילו די סתמי עם ריקנות מטורפת.

שירן.