[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מישה פרידמן
/
הגמד הנעלם

אי שם בדרום הארץ, מרכז הארץ ליתר דיוק, אבל רק בארץ הזאת הם
מתעקשים לקרוא לאיזור הזה דרום, למרות שאחריו דרומה משתרעים
עוד שטחים נרחבים. בכל אופן, באותו חבל ארץ בישוב מבודד יחסית
בתוך מבנה קטן חד קומתי עם מספר חלונות ודלת, ובכן חייבת להיות
דלת, אחרת איך יכלו כל החיילים האלה להיכנס פנימה?!
באחד משני חדריו שכב לו חייל, פשוט ורגיל כשאר החיילים, מנמנם
לו את נמנום היופי שלו. מזמזם חרישית איזו מנגינה שבאופן מקרי
בהחלט מזכירה בצורה משונה כלשהי את המוזיקה שבקעה מהאוזניות
שהיו תלויות, אותה השעה, על אוזניו. הוא סתם שכב שם, נשקו מתחת
לראש, נח בלי דאגות.
גם הצללית הקטנה שחלפה מול החלון לא עוררה בו כל חשש, למען
האמת היא לא עוררה בו דבר, והוא כבר ישן כמו בול עץ.
הדלת נפתחה בחריקה איטית. הדמות, שריחפה את דרכה פנימה, הוציאה
מטפחת מרופטת ממעמקי עצמה וזרעה עליה אבקה בוהקת מהבקבוקון
הירקרק שהחזיקה בידה השניה.
"ובכן," היא תהתה, "מי מהם?" היא הביטה מסביב עם עיניים
בוחנות. עד שבזווית עינה נקלטה תזזיתו של הנמנמן המזמזם. משהו
כאילו ועקץ אותה בו ברגע. היא הפנתה את ראשה אליו במהירות
ונתנה לו את אחד מאותם המבטים החדים מורטי העצבים, מעמידה אותו
במבחן.
הוא המשיך בשלו, כמו בול עץ.
היא הקצתה עוד מספר שניות למבט עוצר הנשימה, החייל עדיין לא
זז.
"הוא תמיד עובד, המבט הזה", חשבה הדמות לעצמה ונחת מסוימת
משתלטת עליה. המטפחת הוצמדה בעדינות אך בקפידה אל פיו ואפו.
תוך שניות מאטות נגרר החוצה באין מפריע, הועמס על אחד
מהטנדרים, הישנים והחלודים במקצת. הדמות עוד הספיקה לשוב לגיחה
קלה לחדר, פיזרה מסביב עוד קצת מהאבקה הזו והתעופפה משם
במהירות הברק בטנדר שלה, האל יודע לאן...
אין חייל, אין עקבות, אין הסבר.
"אין מי?" שאל צביקה, בעודו חצי ישן מנסה לקום משינתו העמוקה.
"נו, זה..." ניסה מיקי להמשיך.
"מי? מי? מיקי, תהיה ברור יותר".
"מה מי, זה שהיה פה, עוד הבוקר", השיב מיקי.
"מי היה פה?" שאל שוב צביקה. ולאחר דקה קלה החליט שהגיע הזמן
גם לפקוח את עיניו.
בחדר היה דבר מה מוזר. שש מיטות, שישה תיקים, שישה שקש"ים,
שישה אפודים ושישה נשקים אך רק חמישה חיילים.
"אהה, אהה!" השתעל קלות ובצורה מזויפת למדי גרוייכמן, הסמל.
"ארבע חיילים וסמל אחד", תיקן. השאר הסתכלו עליו במעין מבט
מאוס כזה.
"כן, בסדר", אמר שלומי וחזר לבהות במיטה הריקה.
"של מי המיטה הזו לעזאזל?" החליט לבסוף לשאול.
"באמת מעניין של מי כל זה, הרי רק אתמול ספרתי במו עיני חמישה,
לא כולל עצמי", ניסה גרוייכמן לפענח את התעלומה.
לכולם הייתה הרגשה זהה, שאמור להיות מישהו שישי, אך איש מהם לא
יכל לנקוב בשמו. כאילו פרח מזיכרונם, ואולי בעצם מעולם לא
התקיים.
באותו הזמן, לא הרחק משם, בצפון הארץ, אותה הארץ, בבנין תלת
קומתי בדיוק באמצע הקומה השניה עמד לו חדר מלא חפצים, מיטה
מבולגנת ועוד שאר זבל, שאיש מבני הבית לא יכל לעמוד על עצם
קיומם.
ובכן, הם תמיד היו פה, אבל למה? בספר המחזור של כיתה י"ב שנת
2003, שהעלה אבק על המדף באותו החדר נפער, חור לא גדול, אך
מספיק גדול כדי לשבור ת'ראש לכל אותו בית-ספר, והרי הוא בית
ספר גדול למדי, למה לעזאזל ולכל הרוחות והשדים יש חור בכל ספר,
באותו העמוד, באותו הגודל ובכל תמונה.
בדיוק באותו היום, כשהשמש הפציעה, היא מן הסתם עשתה זאת גם מעל
שמי אוסטרליה, וככל הנראה עשתה זאת מוקדם יותר מהארץ הקטנה
הזו. שמונת החודשים חלפו עברו על פניו במהירות מעל המשוער
והגיע הזמן לחזור הביתה. כל הציוד כבר הועמס והוא היה בדרכו אל
המטוס.
"מטוס נחמד זה", חשב לעצמו, "רק שלא יתרסק לי בלב ים". הוא
התרווח בכסאו, מביט דרך החלון תוך כדי שקיעה בשינה רוגעת.
קולות של שריקות, מחיאות כפיים ושירה זייפנית של שיר עממי
כלשהו בשפה די מוכרת לו העירו אותו משנתו.
"מה לעזאזל הם מוחאים כפים ושרים בקולי קולות באמצע הטיסה
הזאת?" מבחוץ נשקף נוף מוכר. דגלים כחולים לבנים עם המגן דוד
וכל זה, התנוססו בגאווה.
האח הגדול תפס מונית, ועד מהרה מצא עצמו שוב בבית התלת קומתי
המוכר לו כל כך. בדיוק באמצע הקומה השניה הוא צילצל בפעמון
הדלת, וזו נפתחה. ישר הסתערו עליו שני זקנים, טוב לא כל כך
זקנים, אך הם היו הזקנים שלו, בנשיקות וחיבוקים.
"איך הייתה הטיסה? טובה? איך האוכל, לא טוב, נכון? בוא הכנתי
פה בשבילך הרבה אוכל, תאכל! תאכל! והמזוודות איפה הן? שוב
איבדת אותן? אמרתי לך שלא לעזוב אותן ככה סתם בלי השגחה, אתה
יודע איך אנשים בימינו, לא כמו פעם, פעם יכולת לסמוך על כולם
בעין עצומה, כולם הכירו את כולם, והיום עם הנוער הזה... ולא
אמרתי לך לרשום את כל הפרטים במדויק פעמים, שלוש ליתר ביטחון,
גם באנגלית. ואיך שרזית! באמת שב ותאכל מהאוכל שאמא שלך עמלה
עליו כל הלילה במיוחד בשבילך".
כשתמה לבסוף המתקפה הכוללת של ההורים והוא יכל היה לשוב ולפתוח
את אוזניו בבטחה הוא הביט סביב.
"ואיפה הגמד הצעיר?" שאל.
"איזה גמד?" שאל האב.
"נו, הגמד הזה שתמיד הסתובב פה בין הרגליים".
"איזה גמד?" שאלה אימו בדאגה.
"פה לא היו מעולם גמדים", פסק האב, "מה לקחת שם, סמים? סמים,
נכון? למה, למה לקחת אותם? בשביל מה?..."
האח שוב אטם את אוזניו ורק כששמע את השקט הגואל חזרה תשומת לבו
אליהם.
"שום סמים לא לקחתי, איפה האח הזה שהיה לי? צעיר כזה, קטן
ודביל? ה-ב-ן  ש-ל-כ-ם?"
ההורים עמדו תוהים, לא מבינים על מה הוא שח.
"אין לנו עוד ילד, אתה הוא בננו היחיד בעולם זה, האינך יודע?"
"מה אינני יודע? של מי החדר שם, בסוף המסדרון שמאלה, וכל
החפצים שבפנים?"המשיך האח.
"אה זה, ובכן..." ההורים משכו בכתפיהם בנדנוד ראש.
"היום בבוקר, אני ואביך קמנו וחשבנו לעצמנו, החדר הזה מלא
בשטויות ומבולגן תמידית ואיש לא חי בו... אז השכרנו אותו ל...
לו", אמרה האם.
האח ההמום הביט לתוך המסדרון, בצ'ארלי.
צ'ארלי, לא גבוה במיוחד, עוטה על ראשו רעמת שיער גדולה למדי
התקרב צעד צעד בנעלי הבית החומות שמצא שם בחדר, מנופף בידו
לשלום.
"נעים מאוד, אני הוא צ'ארלי ואתה אני מניח..."
"איזה צ'ארלי בראש שלכם?" קטע אותו האח בצעקה. "זה החדר של האח
הקטן שלי, ואלה נעלי הבית שלו, וזה הסוודר שלו והכל אך זה לא
הוא. ומי זה בכלל הצ'ארלי הזה?"
"צ'ארלי זה אני, וזה לא מנומס לדבר על מישהו נוכח בגוף שלישי,
במיוחד כש..."
הוא נתקל שוב בצעקות רמות.
"איתך לא דיברתי בכלל!"
אתם יודעים, זאת הבעיה הכללית עם אבקות מיסתוריות, בעיקר
מתוצרת חוץ. כל הבעיה נעוצה באותיות הקטנות שאף אחד לא טורח
לקרוא. אלה שמישהו, ברוב חוכמתו, החליט לתקוע אותן במקום הכי
פחות צפוי וגלוי לעין. בדיוק במקום שלא יעלה על דעתך שיכולות
להופיע בו בכלל אותיות קטנות, במיוחד כשהן אומרות: "פועל בכל
מקום בעולם הספציפי הזה ביעילות מירבית, למעט אוסטרליה", ואחרי
רווח מסוים "בתיאבון - מתוך נימוס כמובן".


30.11.04







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אתה צריך במה
חדשה האהא

אסף אמדורסקי
בטיוטות ראשונות
לשירו


תרומה לבמה




בבמה מאז 28/3/05 12:53
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מישה פרידמן

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה