יום שבת כזה כבר לא היה הרבה זמן. שמש חמימה ליטפה את הרחובות
ביחד עם משב רוח קל שהעיף עלים וסחרר אותם על הכביש מול חלון
הבית שלי.
הן כבר צפרו לי מלמטה שארד. שבת מושלמת לעשות את הטיול שתכננו
כל כך הרבה זמן. כמה בנות, עם הרכב הגדול של אבא של ענת, לארוז
בדיוק את הדברים הדרושים ולנסוע.
לקחתי את התיק הגדול שהכנתי, קצת כבד, וגררתי אותו במורד
המדרגות, לא מתאמצת אפילו להרים אותו. דברי מתכת התנגשו בעץ
בתוך התיק הגדול, בוודאי העיר את כל השכנים שלי, את גילה
ואברהם מהקומה מתחת עם שני הילדים המעצבנים שתמיד מרעישים
בשבת. מגיע להם, פעם הבאה שהם מזיזים כיסאות ומרעידים את כל
הבניין ב-8 בבוקר.
ענת ישבה באוטו. מעיין, טל ויפעת כבר היו שם. אנחנו באמת
הולכות לעשות את זה. יהיה כזה כיף.
אז מה התכנון, קודם תל אביב, או אולי חיפה, אולי קודם ניסע
לדרום ונוריד את הבני זונות האחרונים בדרך הביתה?
לא, זה לא היה סתם טיול, לא סתם אחוות בנות, דיבורים על קניות,
משחקים בשיער. אנחנו הולכות להוריד אותם, כל אחד מהם עד
האחרון. כל בן שאי פעם פגע בנו.
כבר כמה זמן אנחנו משתעשעות ברעיון, כמו לפני יומיים, כאשר
ישבנו כולנו אצל מעיין בבית אחרי כמה חטיפים וקצת יותר מדי
קגלביץ' מלון, התחלנו לצחוק. צחקנו עד שלא כיולנו יותר, כמעט
השתנתי במכנסיים על השטיח שלהם בסלון, צחקנו ויפעת התחילה
לבכות. שוב בגלל יקיר שזרק אותה לפני חודש ושוב התקשר רק כדי
לשאול מה קורה, להגיד שמתגעגע לשיחות איתה אבל עדיין לא יודע
מה הוא רוצה.
"הבן זונה! איך הוא מעז", אמרה טל, "מה הם חושבים לעצמם",
הסכימה מעיין, "כולם אותו דבר" זרקה עוד מישהי. "יום אחד, יום
אחד נצא לטיול הזה ונראה מה יהיה להם להגיד אז", אמרתי.
שקט.
לא היה צריך להגיד עוד מילה, זה הזמן, זהו, כאן זה נגמר.
פתחתי את התיק. הייתה שם אלת הבייסבול וסכין מעוטרת בחריטות
סיניות שמצאתי יום קודם בחדר של אח שלי אחרי חיפושים היסטריים
בכל הבית מהרגע שהחלטנו להוציא את התוכנית לפועל עד שמצאתי זמן
בו הבית היה ריק לכמה שעות. בנוסף סכין מטבח חדה, היא לא תחסר
לאימא וגז מדמיע שאבא קנה לי כדי להחזיר מלחמה לפוגעים
פוטנציאליים. גז מדמיע הנה היום שלך מגיע. הנה היום להשיב
מלחמה.

המפה לטיול כבר מוכנה לפי אזורי מגורים, מסלול ארוך, זה ייקח
יום שלם. בועז של ענת ואלון של מעיין גרים באזור המרכז, אייל
של טל בדרום, ויקיר, הזה של יפעת, ורועי שלי גרים בצפון...
רועי...
הכרנו בצבא, הוא התחיל איתי האמת. הייתי עוד חדשה, בכיתי כמו
מטורפת כשהגעתי לבסיס, מבעד לשטף הדמעות עמדו מולי שתי עיניים
ירוקות, עם כוס מים ביד. "זה לא כזה נורא, כולם עוברים את זה
בהתחלה", נרגעתי קצת, דיברנו, התקרבנו, רציתי אותו מהרגע
הראשון, והוא בדיוק נפרד מחברה. מסתבר בדיעבד שהוא עדיין לא
רוצה משהו רציני,רק עכשיו יצא ממערכת יחסים ארוכה ועכשיו הוא
רוצה קצת לנסות, קצת ליהנות עד שהוא שוב נכנס לכל הסיפור הזה
של חברה. בכיתי כמו מטורפת.

התנענו את האוטו ויצאנו. הטייפ הישן ניגן שירים של נשים
חזקות.
"I'll never be never be nobody's wife!!!!" צרחנו עם השיר,
מזייפות קצת בסוף אבל מרגישות על גג העולם.
החלטנו לנסוע קודם לבית של יקיר, חיפה, שכונה שקטה, "יש לו
משפחה מקסימה", אמרה יפעת, "נראה לי שאהבתי אותם יותר מאשר
אהבתי אותו". התקרבנו לאזור המבצע, נהיה שקט באוטו, מתח כזה,
שורות עצים מצדי האוטו וחבורת ילדים עברה לפני האוטו במעבר
החצייה.
הגענו.
בניין יפה, שלוש או ארבע קומות, לא יותר. הוא גר בקומה שנייה.
עלינו כולנו, מצטופפות במעלית הקטנה, חמש בנות ותיק כבד אחד.
יפעת עמדה מול הדלת, קצת מתנשפת והסתכלה על הפעמון, משפחת
רובינשטיין, היה כתוב עליו, מתמהמהת קצת.
"טוב, זהו זה", אמרה וצחוק היסטרי עבר בינינו עם קצת הקלה.
היא צלצלה בפעמון.
כמה שניות, קולות של צעדים לעבר הדלת. מצוין, הכל לפי התוכנית,
הנה זה גם הוא שפתח את הדלת ונראה שהוא לבד. מצוין, מצוין.
"שלום יקיר", אמרה ולפני שהספיק לענות דחפה אותו לתוך הדירה.
קשרנו אותו עם חוט של טלפון לכיסא היה במטבח, הוא לא ראה מאיפה
זה בא.
יפעת כמו הוציאה נאום מהכיס לקחה אוויר, "זהו יקיר!!! אתה פגעת
בי, כל כך אהבתי אותך, נתתי לך הכל, נתתי לך לראות לתוכי, ואתה
ניצלת את זה, איך יכולת???", היא הרימה את האלה "עכשיו אתה
הולך לשלם על הכל!!!", עפה לו אחת לשיניים, דם...
אם זה רק היה קורה ככה באמת...
יקיר עמד בדלת מול יפעת...
"יפעת, מה את עושה פה?", חיבוק, "וואו, איזו הפתעה, התגעגעתי
אלייך" נשיקה.
מה היא עושה? למה היא נחמדה אליו, למה היא מדברת איתו? חלשה!
לפני שעה היא קיללה את היום שנולד, את ההורים שגידלו אותו, את
אלוהים שברא אותו. תיארה לנו את מה שתעשה לו כשתיראה אותו,
תיאורים שלא היו מביישים שום ספר של סטפן קינג. אז למה היא
מסכימה עכשיו עם כל מילה שהוא אומר, ומצחקקת, "יפעת צאי מזה"
בא לי לצעוק, הוא פגע בך, הוא גם הלך עם ענבל הזאת, השרמוטה
הקטנה, את סיפרת בעצמך, שבוע אחרי שנפרדתם.

אחרי מפגש ידידותי קצר, תירוץ מגומגם לזה שכולנו שם מחוץ לבית
שלו "כן, סתם טיול בנות קטן לצפון, אתה יודע, איך אפשר לפספס
יום שמש כזה יפה, אז קפצנו לבקר". ופרידה, "ביי מאמי", חיבוק
"אני אתקשר אלייך" נשיקה. חזרנו לאוטו.
לא, זה לא ילך היום, שתיקה כל הדרך הביתה, גם את הקלטות לא
שמנו, רק רדיו שכמו ללעוג לנו ניגן שיר ישן של ריי צ'רלס "A
Fool For You", הגענו.

עליתי הביתה, זרקתי את התיק על המיטה, זה עשה רעש חזק, אני
צריכה לזכור להחזיר את הסכין הזאת לאח שלי לפני שהוא יגלה שהיא
חסרה.