עליתי למטוס. ההכנות של לפני הטיסה החלו. עוד יום בשגרת יומו,
רק אני ואהבתי כמעט הגדולה ביותר, אך רק במעט, מעט מאוד על פני
אהובתי האנושית. רק אני והוא - בכינויו הרשמי "הצרעה", בכינויו
בחיל הוא מספרו FA-18 e4845ואילו בכינויי הוא "בנדיט" אותו
מטוס קרב אימתני מסוג אף-18. האישור ניתן. אני עולה אל השמיים.
אותם שמיים כחולים ובתוליים אשר בהם שולטת רוחו השקט, רוח
האלוהים.
ממריא אני. טוס אטוס אל מדינה רחוקה. שם צריכים אותי, להגנה.
לאחר טיסה ארוכה ומתישה, מטוסי מביא אותי ליעדי, משם אתכונן
לפגישה הבאה.  
שוב הנני על הבנדיט, בשניות אלו גמרו הטכנאים להתקין לי עוד
מיכלי דלק נתיקים. ושוב הנני מחכה לפקודה להמריא. הפקודה
התקבלה. ושוב הנני עונה "נובמבר 5 מתגלגל. נתראה בעוד שעה או
שעתיים". מסיע את הבנדיט על המסלול, מטה את הסטיק כלפי מעלה
בעדינות. מד הגובה החל לצפצף. מאה מטר, מאתיים מטר, ממשיך
ועולה. מגיע לגובה המתאים, מכנס את כני הנסע, מבצע בדיקת
מערכות אחרונה, מודיע למגדל, ומתחיל בטיסה על עבר הקבוצה, שם
ננסה אנו לבצע את הפקודה.
ושוב, הנני מוכן לבצע את הפקודה, אך אבוי! למוביל הייתה בשורה
קשה: "ראשים על המכשירים, מיגים!" האויב ידע על תוכניותינו,
ולכן אנו עוברים מהתקפה, להגנה
היה עליי להשמיד את המטוס הראשון אשר מובא אלינו מכיוון צפון,
במרחק 15 קילומטרים, 40 מעלות, מהירות מאך וחצי.  אני ובנדיט
יוצאים לניווט, נצמדים אל המבער האחורי שלו, ומנסים להינעל.
"ננעל על המטרה", אני אומר, ולאחר כמספר שניות, הנעילה בטוחה.
"הנעילה בטוחה, משגר טיל אמראאם" האויב ניסה להתחמק אבל לא
מצליח, מצנח לבן נפתח ברחבי השמיים, בעוד מטוס המיג מתנפץ
והופך כדור אש ענקי. נשרך ונופל לקרקע. בעוד כך,  החלנו אנו
בתרגיל התחמקות, כאשר נשמע צפצוף חשדני, המבשר על נעילת טיל,
אנו מתחמקים בעור שינינו מהטיל,  אך מחיר התחמקות זה לא היה
זול, הטיל פגע בשלדת המטוס, נוצר סדק. מרבית מערכותיי נפגמו,
דלקי נוזל, ואינני יכול להגן עלי ועליו. בליבי קראתי לאמי,
שתצילנו מידם, שתוריד אותנו לקרקע. "הו אמא, הניחי את חימושי
על הקרקע, אינני יכול להשתמש בו יותר, ענן שחור יורד עליי,
מרגיש כאילו שאני מתדפק על דלתות גן העדן". אותו צפצוף נשמע
שוב. תפילתי לאמא כשלה, כי אין אימי מסוגלת להצילני כבר,
כשהנני כה רחוק? תמרון נוסף, והטיל איננו מרפה, טיל נוסף בדרכו
אליי, הודעה בקשר, " 'קליע', נורו אלייך שני טילי ירוט, חזור
לבסיס, בנקודה אלפא-בראבו 54826545 יחכה לך מטוס תדלוק.  אנחנו
כבר נסתדר בלעדייך",  אמר המוביל כשעוד שתי מיגים הופכים לאש.
עשיתי סיבוב ובאמצעו, הודעתי "קיבלתי. חוזר לבסיס, רות סוף".
חשבתי על מקרה שיגמר לי הדלק לפני התדלוק, והגעתי למסקנה כי
עדיף לי ליפול עם הבנדיט, כאשר אני בתוכו, ולעולם כבר לא נפרד,
חלקנו את שירותינו ביחד, חלקנו את חיינו, ועתה אולי גם נחלוק
בצוותא את מיתתנו.
ידעתי באותן השניות, שלי ולבנדיט עדיף להישרף וע"מ שלא
להתפוגג, עדיף לנו להישרף ביחד מאשר לדעוך ולהתפוגג כל אחד
לחוד. גמרתי להרהר במחשבה זו והסתכלתי על מד הדלק, כמעט ריק,
אבל אם זאת, גם נקודת המפגש קרובה. "קדימה!" לחשתי לבנדיט, "אל
תאכזב אותי עכשיו" אנו רק עוד כחמש קליקים מהנקודה, אבל מד
הדלק מראה כי הדלק אזל כמעט לגמרי , וכי נותרו לי רק כשתיים
שלוש ליטרים אחרונים. ידעתי כי עדיף לומר זאת מוקדם ולהיות
בטוחים, הודעתי  ברדיו: "כאן נובמבר 5, אני כמעט חסר דלק
עכשיו, ויש לי אולי עוד מייל או שתיים עד שהמטוס ייפול, אם אני
לא אפגש עם המתדלק בעוד שתיים שלוש דקות, תשלחו צוותי חיפוש
ותמסרו לאשתי שאני אוהב אותה. נובמבר 5 רות סוף".
ואכן, המיכל נגמר, אבל המטוס המשיך לטוס כשאני מנסה בקור רוח
להוריד את מהירות המטוס וכך לחסוך את טיפות הדלק שנותרו. נקודת
המפגש הגיעה, אגב אותו הנסיון. העברתי הודעה ברדיו: "אפשר
להתחבר אלייך? אני טס על אדים!!" תשובה חיובית ואני מתחבר
בשאגות שמחה. אנו חוזרים הבייתה. התדלוק נגמר,אנו שבנו לבסיס,
כיאה למטוס פגוע, הייתה לנו נחיתה מהגיהינום, אבל עברנו אותה.
הסעתי את המטוס לסככת התיקונים, יצאתי ממנו, הלכתי כמה מטרים
אחורה מהמטוס, והצדעתי לו. עוד משימה שגרתית עברה בהצלחה.