פיגוע ופתאום אתה מבין כמה אתה שווה
אתה מבין את מי אתה אוהב, זה רשום לך על צג הטלפון בשיחות
יוצאות.
אתה יודע מי אוהב אותך, דיברת איתו הרגע.
אתה פתאום יותר קרוב ממה שאתה חושב
'אם ארד למטה, אולי אוכל לעזור להתנדב, אולי אשפיע. אולי חיים
של בן-אדם מסויים כרגע מותנות בהחלטתי אם לרדת לסייע או לא.
אולי לי הכח אם להציל אותו או לא.'
זה מפחיד, כשהמוות הולך ברחוב שלך. לא רוצה להיות לבד. איזה
סרטים.
רוצה תמיכה, מגע, שמישהו ירגיע אותי. הרעשים של האמבולנסים
והמסוקים מהדהדים לי בשכל כרקע לשיחות הטלפון ולציפיה לרדיו -
חדשות.
אין לי טלויזיה.
כאילו איזה סרט... הרגע חזרתי מחברים שלי ביונה הנביא ואני גר
באלנבי בדיוק מול הרחוב שלהם ובום! הקירות רועדים קצת.
שקט שקט ועוד קצת שקט ואז האמבולנסים ובעקבותיהם הטלפונים,
ההבנה שהגעתי לרגע קיצוני בחיים. חוויה.
אני חלק ממשהו שמשפיע אולי לטווח ארוך, ואז... להבין את זה!
אולי החיים לא יהיו אותו דבר.     פיגוע!

תומי היה פיגוע

ואולי הייתי יוצא לרחוב לכיוון הבום, אולי הייתי רואה דברים
ומתחיל לבכות ואולי תיהיה שם עוד מישהי בוכה עם חולצה צהובה.
אולי, ואולי כלום לא ישנה ואני אבוא ואשים עליה יד ואולי נבכה
ביחד, אולי נהיה רגע בני אדם. ננחם אחד את השניה בלי מלים
נבכה כי נבכה

ואולי מתוך זה שכואב וזה שבא מרוע אולי נצמח, אולי ממליארד
מליארד טועים נלמד ונתאחד, אולי נהיה בני אדם.
המחיר כבד, זה עצוב.
כולם בסופו של יום רוצים לחזור הביתה. רוצים חיבוק, חיבוק זה
כיף, זה חם ונעים, זה חיבור של הנשמות, זה ביחד, זה תמיכה.
אנחנו חיים בשביל חיבוקים, עכשיו זה ברור.
מעכשיו אני חי מחיבוק לחיבוק.
החיבוק הבא שלי יהיה עם נגה ואחריו אני אחיה בשביל החיבוק
הבא.
אחלו לי הצלחה.
אוהב אתכם,
ליאור