כשהגענו, הוא פתח את דלת המכונית, במיוחד בשבילי. מושיט ידו
לעברי, בדרכו של ג'נטלמן. מיד הוציא שטרות מארנקו, וקנה לנו
מגש פופקורן וקולה זוגי. נכנסו לאולם מספר שתיים, כפי שהודפס
לנו על הכרטיס, והתיישבנו באמצע האולם. האורות ישר כבו, כאילו
ממש בשבילנו. מספרים התחילו לרקד לאחור על המסך הענקי. לא היה
בכך ספק - הסרט שלנו התחיל.
90 דקות בדיוק, כל דקה היתה לשנה.
עברנו יחדיו שנים של מתח, בהן הקפיד ללחוץ את ידי בעוצמה.
עברנו שנים של רומנטיקה, בהן חיבק אותי, בזרועותיו הגדולות,
ונישק ואהב.
עברנו אפילו שנים של עצב, בהן ניגב את דמעותיי ולחש באוזני כמה
הוא אוהב אותי, לא משנה מה. אני זוכרת איך בכל פעם מחדש דמעתי
מאושר, התרגשתי שוב ושוב, כמו נערה מתבגרת שחוותה את הרפתקת
אהבתה הראשונה.
כשנגמרו 90 הדקות, ואיתן גם הסרט שלי, פחדתי לעזוב את האולם.
הסרט הזה היה כל מה שהכרתי, לא ידעתי מה מחכה לי מחוץ לאולם.
קיוויתי שהסדרן ייתן לי להישאר, והוא באמת נתן. "עד שייגמרו
הכתוביות" אמר בחיוך.
כמה דקות והן גם כן נגמרו, ולא שמתי לב אפילו. לא רציתי לקום,
אחזתי בכיסאי חזק וניסיתי להתנגד, בזמן שהשומרים אחזו בידיי
ולקחו אותי בכוח. הידיים כבר כאבו לי מלהחזיק, וגם בכיתי המון.
בסופו של דבר, הם הצליחו והכניעו אותי. הם הובילו אותי במורד
המדרגות שמימין האולם. פתחו את ידית הדלת שעמדה בסוף מורד
המדרגות ומעליה השלט הצהוב "יציאה".
הדלת נפתחה והאור הלבן שמאחוריה הכאיב לי בעיניים. הגעתי לאור
שבקצה מורד המדרגות, שבקצה המנהרה.
לסרט שלי הגיעו יותר ויותר צופים מדי יום, עד שלא נשאר אפילו
אדם אחד שלא עבר בסוף הסרט בדלת היציאה. זו שעמדה בסוף מורד
המדרגות, עם האור המכאיב והלבן שהתחבא מאחורי החושך שבאולם.
דלת המוות. |