זה כמו קללה.
כאילו לא שמעת על זה אף פעם, ויום אחד זה בא ומכה בך.
משהו שחשדת בו, שיבוא גם אליך.
תמיד קראתי על זה בעיתון של הבוקר, עם כוס קפה ביד, אנשים ממש
מתים מזה.
כמו מגיפה כזו, שעוברת בין כולם והורסת את כל מה שבפנים בדרך.
התסמינים הראשונים הם תסכול ובכי.
ולפעמים, אם אתה בר מזל, אתה זוכה לתקופות מאושרות יותר,
מאושרות פחות.
כל יום נוספים קורבנות חדשים למגיפה.
כמו שהשמש נכבית בהדרגה, ורק הלילה נשאר. כאילו שהוא ניצח
במלחמה וכבש את השמים לעצמו.
ככה גם אצלך, בפנים. האושר דוהה בין הימים השחורים שבהם הכאב
משתלט על הגוף שלך.
אתה מתבייש בעצמך, ובטוח שזה לא רגיל. עד שאתה רואה מהחלון עוד
המון גוויות למטה, שקפצו מהקומות שמעליך בבניין. ואתה קופץ
קפיצת ראש, לבריכת המוות, ובמקום מים צלולים יש דם.

בדקות האחרונות, כשאתה מסובב ראשך לעבר עברך, אתה רואה עוד אחד
מהקומה שמתחתיך מוציא ראשו מחלונו המלבני.
מחייך - וקופץ.

ביום שלמחרת אמך פותחת דלתה ומגלה את שמות הקורבנות החדשים של
אמש בעיתון. החיוך של הבוקר שעל שפתיה הופך לדמעות מרירות,
וכוס הקפה קופצת מידה אל הרצפה, אותה רצפה שאליה צנחת לפני
שעות מספר.