את מסתכלת על הכוכב שלך, ואני עלייך. ושום דבר כבר לא כמו
שהיה.
הזמן נראה כאילו עצרת אותו מלכת, אבל בכלל לא בשבילי.
אני חושבת שכשהלכתי ממך שכחתי חלק מהלב שלי אצלך. ניסיתי
להתקשר אלייך ולהגיד לך שאני רוצה אותו בחזרה, לו רק יכולתי.
הזיכרון המתוק שלך מתחיל לדהות, יחד עם המציאות שלך שאני כבר
לא חלק ממנה, נגמר לי הכאב.
פעם חשבתי שכואב רק כשמקבלים מכה ויורד דם, עכשיו אני מדממת
בלב.
אני פורשת את הידיים בשביל לתפוס אותך בהן. את יודעת, את גדולה
מדי בשביל שתי ידיי הזעירות. כאילו ניסית להגדיל את עצמך כדי
שלא אוכל להחזיק בך יותר. זה מכאיב לי בחיבור של האצבעות -בפתח
הלב.
נכנסת למכונת הצילום וצילמת את עצמך מכל הכיוונים, פי עשרות
מספרים. הכוכב שלך חיבר אותך, הוא תמיד אהב פאזלים. אין לו
ידיים ולכן היה מחבר אותך בדמיון, הייתה לו בזיכרון תמונה
ענקית של כל החלקים שלך מחוברים יחדיו.
הכוכב שלך לא מצליח לחבר אותך במציאות שלך, שבה התפרקת בגללו
מלכתחילה. אז אני באה, כמו תמיד, ומבזבזת דקות ארוכות על
החיבור שלך מחדש. את יפהפייה כל כך כשהחלקים מחוברים יחדיו.
רק חבל שכשאני הולכת אין מי שיחבר אותך לפאזל ויתלה את תמונתך
בלבו.
אפילו לא הירח, הכוכב שלך, או ענת.

(ובעצם, הדמעות עלייך לא מפסיקות לרקוד לי על הלחיים).