פעם הייתי מוכנה לעשות הכל למענך. רק המחשבה שתשוב לזרועותיי,
הפרושות במיוחד בשבילך ומחכות לבואך, חלחלה בדמי והרעידה את
מחשבותיי. הייתי עוצמת עיניי, מדמיינת אותך עוטף אותי
בזרועותיך המחממות ולוחש באוזני כמה אתה אוהב אותי. חלום מתוק,
אין ספק.
אתה זוכר ששכבנו על הדשא הרטוב מול הים וחיבקת אותי לידך?
הסתכלתי בכוכבים, ואתה הסנפת את ניחוח שיערי כאילו היה סם
משכר. כולם אמרו שאהבת אותי, ואני רמסתי את מילותיך היפות
באמרי "אבל אתה עדיין לא מכיר אותי, אז איך?" ואתה, הסתכלת בי
בעיניים נפגעות-אך אוהבות.
אני מצטערת על שהייתי בורה מכדי להבחין בזמן הנכון בך, עומד
מולי. כאילו עטפו אותך בסרט ורדרד ומתוק ובישמו אותך בבושם בעל
הניחוח המתוק ביותר. במקום לפתוח אותך בעדינות ולכבד את אהבתך
הטהורה - לא יכולתי לצפות להפתעה שבפנים וקרעתי את עטיפתך
מעליך. וכשקרעתי את העטיפה, קרעתי גם אותך. ובעצם, לא התכוונתי
כלל, ואני מצטערת על שפגעתי בך כל כך. אך אני יודעת שלא משנה
כמה מילים אומר, הן לא יעזרו לשנאתך כלפיי, או לכעס המצטבר עם
הימים. כנראה שרק לאחר שנקרעת לגזרים נזכרתי לחבק אותך חזק-חזק
ולומר שאני אוהבת אותך, אבל זה היה מאוחר מדי.
אתה חשוב לי, ולעולם לא אשכח את המתיקות שלך.
הלוואי ויכולתי להושיט זרועותיי ולהתקרב אליך לאט-לאט,
בעדינות, ולחייך ולנשק אותך בלחי. וגם לומר שאתה חשוב לי כל כך
ושאני באמת מצטערת.
אם רק היה לי את האומץ.