אני עוטפת את המילים היפות שלך בעטיפה שחורה, כמו שאת אוהבת.
אני כותבת על כל אחת את התאריך והשעה שלה, ושמה בארון. מאכסנת
אותן בארמונות עשויים משוקולד, כי את אוהבת מתוק. בפנים כולם
מנגנים לך את המוזיקה שלך, ושותים אלכוהול כמו מים.
אני עוצמת את עינייך בידיי ומבשמת אותך בבושם האהוב עלייך. אני
מכוונת אותך ומכניסה אותך לארמונות השוקולד. אנחנו מתערבבות
בסיגריות החונקות, ונרגעות.
את מתיישבת ליד איזו בריכה של דמעות שלא בכית עליי. מישהו בא
ומחבק אותך מאחור, אך את צועקת שילך ויעזוב אותך לנפשך. אחר כך
את מפנה ראשך לאחור ומגלה שזה אהובך. את בוכה המון בדמעות של
דם וזועקת לעברו שיחזור, אבל הוא לא שב לזרועותייך.
מאז לא דיברת יותר, רק שתקת שתיקות של כאב.
בכל נשימה אפשר לראות את רסיסי הכאב מתערבבים עם עשן
הסיגריות.
לפעמים אני מתגעגעת למילים שלך, ולקולך, ולהבעות פנייך. אז אני
מדליקה את המוזיקה שלך בווליום הכי חזק, עוצמת עיניי, ומתעופפת
על כנפי הדמיון.
אני לוקחת לך סיגריה, טועמת קצת מהשוקולד המתוק, ואולי שותה
איזו כוס בירה, כי הטעם המתוק של השוקולד מפריע לי לבכות לתוך
באר הכאב שלך.
ולרגע, אני חושבת שאני באמת רואה אותך באופק, צועדת אלי.
ומילותייך היפות מלטפות את פניי באומרן: "התגעגעתי".