פעם היה לי בית נעים עם זמירות של שבת,
בשכונה הייתי מאושרת, שרה חופשייה כזמיר.
אחר כך נהייתי זמרת, מפורסמת בכל העולם.
את אחיותיי תמיד אהבתי, ואת הוריי כמובן,
בכל יום הולדת תמיד התקשרתי לברך את כולם.
תודה לבצלאל ששמר עליי בקנאות, ועזר לי מאוד בשירה.
הייתי בכל העולם אך תמיד חזרתי לשכונה,
כולם היו שואלים: "מתי כבר תהיה חתונה?"

בסוף הכרתי גבר, קצת "כבד", וקצת עצבני.
הוא אהב אותי עד השמיים, ומה עשיתי אני?
הוא היה מנוסה בחיי משפחה, וחיזר כמו דון ז'ואן.
בעבר הוא עשה גם שטויות, ואולי גם היה עבריין.
אז לקחתי אותו כפרויקט, לחנך אותו שישמור מצוות.
תאמינו לי זה עזר, צמחו לנו הרבה טובות.
לבסוף התחתנתי אתו, הייתה אהבה עצומה,
הייתי חצי מאושרת, לא לגמרי הייתי שלמה.

חיינו שנתיים וחצי, חיים מאושרים מדאגה,
ולבסוף גם חליתי גם מתתי.
בעלי השארתי לבכות בערגה.
כל חיי אשת סוד הייתי, על עצמי לא מרבה לדבר.
אצלי תמיד הכול בסדר, אצלי שום דבר לא חסר.
אם הייתה בעיה או שתיים - האל הקדוש היה עוזר.
עם מותי בטרם עת כפרגית צעירה,
השארתי אתכם בוכיים, וראיתי אתכם מלמעלה אחיי,
אהובים, טהורים וקדושים.

והנה כבר אינני אתכם, אך קולי, קול עם ישראל עוד חי.
אנא הניחו לי כאן, טוב לי עכשיו עם אלוהיי.
הלכתי אני, לא הכנתי מראש. ואתם חיו את חייכם.
האל הקדוש ייעשה חסד עמכם.
מנוחה לי חיפשתי בין שוכני עפר, אך אותה טרם אמצא.
הן אתם מחפשים מבין חפציי, צוואה בת ממון ארורה.
הן השארתי לכם את שירי נצח עד, צוואת קולי אלוהה.
אז אנא מכם, עשו כדברי, הניחוני כעת לנפשי.
אל תוציאוני ממקום מבטחים, ועכשיו אני אליכם
בוכה וצועקת, "חיו אתם את חייכם,
ותנו למות בשקט".