סהרורי

שוב יושב בחדר ומביט מהחלון
בוהה בים רוגע ומזמין
השמש בוהקת בין הגלים
מרצדת וקורצת לכל עבר
מחלקת חיוכים
מהפנטת כמו בקסם של כאב
רגש האשמה ומצפון מייסר
אבל כל כך קל להתעלם

צף על הגלים
נותן להם לגעת, ללטף
מתמסר לתחושת הקלילות
עוד רגע והנה אני טובע
וזה כלל לא משנה
כי כבר אין עתיד ואין עבר
יש רק את עכשיו
ושום דבר אחר

מושיט את היד
לקרני השמש המלחכות
מושיט יד לגעת
ונכווה כמו תמיד
הפתעה מהולה בזיכרון
כי אין חדש תחת השמש
רק האשליה הממכרת
שהשמש לי נושקת

הלילה כבר ירד
והשמש נעלמה
אני מביט באפילה
פצעיי מגלידים בשכחה המתוקה
משוטט כסהרורי ללא כיוון
הריקנות מחלחלת יחד עם הקור העז
וההבנה בוהקת במרחק
כמו חור שחור בסוף המנהרה

המיית הגלים מזמזמת ברקע
מקנה אופי למחשבות עמוקות
הלילה מכה בעוצמתו
ואני שוקע בסחרורי שלי
עדיין לא נופל
מצפה לפגוש את האדמה
כי אף פעם לא הייתה לי מטרה

הכמיהה לפגיעה ממכרת
איה היא הקרקעית המיוחלת?
ממשיך ליפול טובע בין הגלים
ערפול החושים במרחק נגיעה
אולי בסוף אתעורר והכל יהיה שונה
אך ברור כי זוהי רק אשליה