אהבה. (פאוזה) אחד שאל אותי פעם על העניין...
הוא שאל, האם אני אוהב אנשים...
שאלתי את הבנאדם בחזרה, האם הוא אוהב אנשים?
הוא בפזיזות ומהירות אמר שכן, ישנם הרבה אנשים שהוא אוהב.
ואז בחיפזון הפנה אליי עוד פעם את השאלה.
הוא שאל, האם אני אוהב אנשים...
שאלה, שבשבילה אין לי תשובה קצרה, מהירה או פשוטה.
אמרתי לו, לא.
הבנאדם פתח את עיניו, הרי הוא ציפה לשמוע תשובה שבשבילו היא
הרי כה ברורה וחדה.
ואז הוא שאל. (מגחך)
האם אינך אוהב את חבריך?
לא, הם אינם אוהבים אותי.
והמשיך בסדרת שאלות...
האם אינך אוהב את הוריך?
זו אינה אהבה, (פאוזה) אלא טלות טבעית שהחלה מהרגע שבו
נולדנו.
ואז הוא שאל... ואותה אתה גם לא אוהב?
ברגע הזה הוא הכשיל אותי.
לקחתי נשימה עמוקה עצרתי את כל מילותיי שהיו יוצאות במהירות
מתחמקת, ושתקתי.
כאב לי פתאום.
והוא, אם הרבה גאווה, חיכה לתשובה בדממה.
בזמן שהוא עמד לו עם הדממה שלו אני עם השתיקה שלי, רצו במוחי
כל מיני שטויות. שטויות.
רגעים בחיי שבהם הרגשתי משהו שלא יכולתי להגיד.
הדלקתי סיגריה.
לקחתי את הזמן.
הוא רצה תשובה שיחכה לה.
ואז אמרתי לו...
שלא.
הוא הסתכל עליי באכזבה ובתסכול.
לראות ילד שמכחיש.
כל כך עצוב שזה מגוחך.

ובסופו של דבר התשובה שלי מתגלגלת לכך שאני לא אוהב אנשים...
אני לא אוהב אנשים כי חלקם רעים, קומץ טובים, ורובם. מסיבה
אינה ידועה, לא אוהבים אותי...