(...בהתחלה)

הוא פחד
להישאר עם עצמו
בחושך לבד
יותר מדי מחשבות
יותר מדי פוטנציאל
בגלל זה אמר:
ויהיה אור.

(וביום השני)

כל כך הרבה מים
כל כך הרבה שמיים
עולם שאין בו בשר
לאחוז בידיים
וכל זה בשביל מה?
תני לי יבשה!

(וביום השלישי)

לא צריך להגיד לי
כל דבר פעמיים.
לא חירש, עסוק.
את לא רואה?!
תגידי,
את רוצה ללכת איתי
בטוב או ברע?

(וביום הרביעי)

הסהר נמוג
לתוך אי-ודאות שותקת
או שתמיד היה שם והחריש.
לא מבין מאורות
פעם מנצנצים פעם נמוגים,
ואיך אותך אבין?

(וביום החמישי)

לפעמים אני מרגיש כמו כלב
מורעב ובודד,
לפעמים אני ראש להק זאבים.
פעם אחת אפילו הייתי
לווינגסטון השחף לשעה,
אבל רוב הזמן
אני דגים.

(וביום השישי)

נתתי לך צלע
עכשיו קחי גם אצבעות
פנים, שפתיים, גומות.
נכון, אני לא אדם
לך לא קוראים חווה
אבל חוץ מאלוהים
אין כרגע אף אחד בסביבה.

(ולבסוף...)

השבתות מקבלות מימד של עצב
בזמן האחרון
כמו היה איזה נחש פיתון
משיל את עצמו ומתחת כלום
ממש כלום
לא עצב ולא שמחה
ואפילו תאווה לא
רק קצת גשם ושקט וקצת שמש ושקט
כן, הרבה שקט.

וכלום
הרבה כלום
כלום עד אפס מקום.