מעולם לא האמנתי שהעלים ועצי היער היו עדיי ועל כך לעולם לא
אסלח להם, ולא אוהב את פריחתם.
אני לא זוכרת בדיוק איך הכול התחיל אבל אני זוכרת בדיוק כיצד
הסתיים הערב הזה. הוא התחיל כמו שימים רגילים נוטים להתחיל.
התלבשתי כפי שתמיד נהגתי להתלבש למועדון, חולצת גולף אדומה,
מכנס עור ונעליים תואמות. הגעתי עליו בסביבות חצות, שעה מעט
מוקדמת לבילוי, אבל תמיד אהבתי את השקט לפני הסערה, לפני
שמתמלא. שתיתי את כוס הבירה הראשונה שלי ויצאתי לרחבת הריקודים
שככל שחלף הזמן הלכה והתמלאה. עיני צדו בחורים שנראו טוב,
יצרנו קשר עין ואני רקדתי איתם כל פעם עם מישהו אחר, באחת
המנוחות התיישבתי ליד הבר ואחד הבחורים. בחור גבוה בשיער חום
ארוך ועיניים ירוקות התיישב לצידי. התחלתי לדבר איתו והשיחה
נמשכה לרחבת הריקודים, שם המשכנו לרקוד והוא חיבק אותי והרגשתי
את חום הגוף שלו והבושם שהרגיע אותי. הוא נשק לי בתחילה נרתעתי
אבל זרמתי איתו וכך חלף הזמן במועדון והיית מאושרת.
הוא הציע לקחת אותי הביתה, הבטתי בשמים שלא חשפו דבר ובשעון
שבישר לי שטרם יצאו האוטובוסים לביתי. הוא שכנע אותי ונכנסתי
למכונית ההונדה הלבנה שלו ויצאנו לדרך. מוזיקה רגועה נשמעה
ממקלט הרדיו והרגשתי כיצד העייפות עוטפת אותי בשמיכת טלאים,
עצמתי את עיניי והרגשתי את נסיעתנו. אני לא זוכרת אם נרדמתי
אבל שפקחתי את עיניי מצאתי את עצמי במכונית בלב יער והוא דפק
על חלוני.
יצאתי מהרכב והוא לקח את ידי במין עדינות מוזרה שלא הבנתי
אותה. הוא נשק לי ואני שרציתי הביתה התנגדתי. הוא הפיל אותי על
הקרקע שהייתה מכוסה עלים. הבטתי בעיניו וראיתי קרות שלא ראיתי
קודם. הוא החל מפשיט אותי, צעקתי לעזרה, צעקתי לרחמים, נלחמתי
אבל הוא היה חזק ממני, ברחתי למקום היחיד שיכולתי לברוח, כדי
לא להרגיש כדי לא להיפגע בזמן שהוא אנס אותי. שסיים התלבשתי
והדבר היחיד שיכולתי לומר לו היה "זה לא מתאים" שנים אחרי
הביטוי הזה רודף אותי כזיכרון שחור. אין לא מתאים באונס. הוא
הסיע אותי לביתי בנסיעה שהייתה בה שתיקה רועמת. ירדתי מהרכב
ועליתי לביתי.
נכנסתי להתקלח להסיר ממני את הזוהמה אבל ככל שניסיתי הזוהמה
נדבקה אליי יותר. צלצלתי לידיד שיבוא לאסוף אותי. הבטתי בו
והוא הבין שמשהו קרה, הוא שאל לאן ועניתי לבית המרקחת. הגענו
וקניתי כדור שמונע כניסה להריון לאחר אונס. יצאנו והוא החזיר
אותי לביתי ורק אז יכולתי לספר לו על האונס. עליתי לבדי, אמי
הייתה ערה והתיישבתי לצידה וסיפרתי לה את שעברתי. היא לא הבינה
שנאנסתי ואמרה שאולי זאת הייתה אשמתי.
אולי זה באמת היה אשמתי שנאנסתי, אולי זה הגיע לי. אבל מאותו
לילה לא דיברתי על זה עם איש כאילו זה באמת היה אשמתי.
מעולם לא האמנתי שהעלים ועצי היער היו עדיי ועל כך לעולם לא
אסלח להם, על שראו ולא אמרו דבר, על ששמעו את זעקתי ולא באו
לעזרתי. לעולם לא אוהב את פריחתם.