השנה, האביב שוב התחיל מוקדם, כאשר הרוח עוד נשבה מעט, אך גל
של חמימות נעימה נשלח אל עורי שהספיק להלבין בימות החורף.
תהיתי לעצמי מספר תהיות, תהיות לגבי הבלתי נודע, לגבי מה שעלול
או לא עלול לקרות לי. פתאום, אפילו האדם המתוכנן ביותר שקיים
היה נמצא במצבי באותו רגע, מצב של אפסות ואי ודאות. כל מה שהיה
סביבי היה ההווה, פרחים בשלל צבעים ופסגות מוריקות של מחשבות
ללא גבולות.

באותו הרגע, קטפתי פרח צהבהב. התבוננתי בו מקרוב ולא הבנתי את
מה שראיתי, את העוצמה של מה שראיתי. כן, עכשיו אני מבינה.
הייתה זאת התשוקה העזה שבי לעשות דברים שהפרחים בשדה לא הצמיחו
אוזניים כדי שיוכלו לשמוע.

בלי משים לב הפרח הצליח לחמוק אט אט מאצבעותיי אל עבר השדה רחב
הכפיים. רציתי לרוץ אחריו, אך לא הערכתי אותו מספיק בכדי לעשות
כך ואם הוא עזבני כך כנראה שגם הוא לא העריך אותי מספיק.

השמש הכתה בפניי בעוצמה וכך כופפתי את פניי אל עבר כפות רגליי
ושם ראיתי אותו, נתון לידיו של אלוהים, דומה למלאך שנפל מן
השמים.

הוא היה מוטל על האדמה כאילו לא נפחה בו רוח חיים, אך כאשר
התקרבתי יכולתי להרגיש את פעימות לבו השקטות בקצב נעים כשל
הטבע כאשר לא נשמע דבר מלבד רשרוש העצים תחת השפעת הרוח.

לקחתי את ידי והנחתי אותה על פניו. באותו הרגע הרגשתי בבתוליהן
של ידי כאילו מעולם לא ליטפו פנים לפני כן. לקחתי את ידי
השנייה ושמתי אותה על מקומו של לבו. כך למדתי דרך ידיי איך
חיים. אחר דקה בערך, קירבתי את פניי לשלו, הרגשתי את נשימותיו
הקלילות יוצאות מאפו.

הרגשתי כל כך אבודה בעולמי, כמו חלקיק אבק בתוך העולם הגדול,
נתון לסערות ושינויים. קרבתי שפתי התחתונה לשפתו העליונה בלי
להבין את מעשי. תוך כדי נגיעה לחה, עטפתי את פיו עם כל שפתותיי
והרגשתי את טעם ההנאה שבחיים, את האהבה.

הייתה רוח נעימה באותם הרגעים שהחזירה לפרחים את נפשם בחזרה
וכך גם עימו, נפשו חזרה אליו וזיו עיניו נתגלה לי פתאום.

העיניים שלו היו הדבר הכנה ביותר שיכולתי לפגוש. צבען לא היה
ברור, הוא היה הפכפך ולכן כל כך כנה. המבט עצמו היה כל כך
מוכר, כאילו היה שם כל חיי באיזושהי פינה בנפשי.

יכולתי להרגיש בידי שעל חזהו את קצב פעימות ליבו סוערים כשם לא
היו שניות קודם לכן, יכולתי להבין שהוא זה שצפה בי תמיד בדממה
וכרגע סופסוף התגלה למולי.

הוא לקח את ידי ונעזר בה כדי לקום. הוא נישק את קצות אצבעותי
והרגשתי כאילו יצאה נפשי מגופי והשתטחתי על האדמה הקשיחה.
הפרחים נשקו לעורי והריחו את נשמתי עד שיצאה לגמרי מתוכי. הוא
עדיין נשאר שם, באותו המקום שהיה בו קודם לכן. הוא צפה בי ולקח
את ידי בידו. לפתע הופיעו שלושה זוגות כנפיים על גבי וכך גם על
גבו.

התחלנו לרחף מעט ויכולנו לראות מרחוק את הפרח הצהוב נבול
ובודד. עברנו מעל הפסגות המוריקות אל העתיד הגדול...

וכך..

המשכנו לרחף..