בחוץ יש טפטוף, וקר. על אחד הנתיבים בכביש מוטל חתול שנשמתו
עזבה אותו. הגיון פשוט וסבירות יגידו שנדרס. כולם עוברים על
המדרכה ומעבירים עליו מבט חטוף. אני מסתכל עליו בזמן ההליכה.
מבטו מופנה בצורה כמעט מלאכותית קדימה. קדימה מדי. על האספלט
שלולית קטנה של דם טרי. מהאוזניות שעל אזניי בוקעים צלילים
רגועים יחסית. במרחק 20 מטר מהחתול - על אותו נתיב שבו נמצא
האחרון - מופיעה מכונית. רק מהמחשבה שהיא תדרוס את החתול שוב
אני מסית את מבטי. בזוית העין אני רואה שהיא עקפה אותו משמאל.
מזל, אני חושב. במוחי רצות כל מיני מחשבות על איך קרה הדבר.
בטח החתול חצה את הכביש ואז עצר במפתיע כי הסתנוור מפנסי
המכונית המתקדמת במהירות לעברו. הנהג בטח הבחין בחתול מאוחר
מדי ואז סובב את ההגה חזק ימינה, אבל היה מאוחר מדי. הוא בטח
המשיך מהר לנסוע, להסתלק משם כמה שיותר מהר. פתאום אני שומע
צופר חזק של מכונית. אני מסתכל באופן אינסטינקטיבי לימיני. יש
שם אוטו שבולם חזק, בלימה שקצת מתעכבת בגלל הכביש החלקלק. הנהג
מסנן קללה. ועכשיו אני חושב, אני יכולתי להיות במקום החתול
ההוא. אני ממשיך לחצות את הכביש. לבי פועם מהר וחזק. הטפטוף
מתחזק. אני חושב שאפשר כבר לקרוא לזה גשם. ברק, ואחר-כך רעם.
כמעט מצאתי את עצמי מרוח על הכביש, כמו אותו חתול. וכולם היו
אז עוברים, זורקים מבט חטוף וממשיכים כל אחד לעניינו שלו.
ויכול להיות שאני סתם מגזים. אולי התפאורה המטאפורית גרמה לי
לנדוד. בסך הכל זה סתם עוד חתול דרוס.