כשאמא באה עם עוזי הביתה, אבא אמר שהוא לא מוכן לזה. הוא לא
הבין שאנחנו אוהבים אותו כמו שהוא, אפילו כשהוא ראה שנועה
מחבקת אותו כשהוא ישן וקוראת לו "בובה עוזי" אבא לא התרכך. אני
הייתי בן חמש ונועה בת שלוש וחצי ולא הבנו למה אבא כועס, כי
אנחנו נורא אהבנו ללטף את עוזי בשיער שלו, שהרגיש כמו הפיאה של
סבא מנשה הקירח. גם השכנים נורא כעסו על עוזי ואמרו שזה לא
מתאים בבניין שלהם ושפה זה לא קיבוץ. ואדית, הזקנה שגרה ממול
וצועקת על ילדים מהמרפסת כל מיני דברים באידיש, אמרה שצריך
לשים אותו בכלוב, ואבא צעק עליה שהיא משוגעת. רק בבית, אבא צעק
על אמא, ואמר שתחזיר את עוזי למקום שממנו הוא בא, וגם שצריך
לתת אותו למישהו אחר שיכול לטפל בו כמו שצריך, כי הבית שלנו זה
באמת לא המקום בשבילו. ובכלל, עוזי לא אהב את אבא, וכל פעם
שאבא היה בבית עוזי היה יושב בשקט ולא משחק, או צוחק, או בוכה,
או משתולל. והוא גם לא אמר אף פעם "אבא", ובעצם גם לא "אמא"
ו"נועה" ורק "בן" הוא אמר בטעות פעם. וביום הולדת שעשינו לו,
כשהוא היה בן שנה, הוא שכב במיטה עם נועה עם כובע יום ההולדת
המצחיק על הראש, ונועה בכתה כי ההורים רבו עליו, והיא חבקה
אותו חזק חזק. הוא הסתכל לי בעיניים בשקט, וראה שגם אני עושה
את עצמי ישן. כשהסתכלתי בעיניים השחורות הגדולות שלו, ושמעתי
שההורים רבים על זה שאסור שהוא יישאר כאן, ידעתי שאף אחד לא
ישן. גם עוזי בטח ידע, אפילו שהוא עשה כאילו הוא לא שומע.
דווקא שמחתי שעוזי לא אמר "אבא", כי באותו לילה אבא הלך ולא
חזר, וכי בעצם אבא גם לא היה אבא שלי ושל נועה באמת, ואמא אמרה
פעם שזה בגלל שזה לא טוב שתהיה לה בטן ויצא תינוק. שבוע לפני
שאבא הלך, שאלתי אותו למה עוזי מתנהג מוזר ומשתולל, והוא אמר
לי שזה בגלל שהביאו אותו מהודו. ואני דווקא מאמין לאבא ולא
לאמא, כי בחיים לא ראיתי חסידה שעפה עם קוף.