האוטובוס בדיוק לקח את הפניה ברחוב הזה שאני אף פעם לא זוכר
איך קוראים לו, אפילו כשאני לא שותה. עליתי עליו בשעה 23:30
ואמרתי שלום לנהג. העניין הוא שזה לא היה מוטי.
התפקיד של מוטי הוא לזכור בשבילי איפה אני צריך לרדת, כשהג'וני
ווקר כבר חודר לי לא רק ללב, אלא גם לזיכרון. היום החלטתי
לסגור את הערב מוקדם. לא שיש לי למי לחזור, אבל אולי עדיף ככה.
הוצאתי את העיתון של יום שישי מתחת לבית השחי, ההוא שאני קונה
בגלל מודעות הדרושים בשביל לחפש כבר שנתיים ולא למצוא כלום.
הצריכה של הג'וני ווקר אצלי עולה תמיד ביום שישי. ביום ראשון
אני מכריז על חיפוש מחדש, על התחדשות הכוחות ועל ביטול מתקפת
היאוש של יום שישי.
בגלל זה עליתי על האוטובוס מוקדם.
"אתה לא מוטי" הודעתי לנהג. הנהג הפנה אליי מבט אדיש ולא אמר
דבר. "מה קרה לו?".
"מוטי חולה". אמר לי הנהג.
"אבל מוטי יודע איפה אני גר."  
"גם אני יכול לדעת."
חייכתי אליו ואמרתי: "תמסור לו בריאות מחיים, הוא יידע במי
מדובר". הנהג החדש חייך אלי. "אני עוזי, אני אחליף אותו בזמן
הקרוב".
היה לעוזי משהו נוקשה בחיוך, כמו מישהו שמכריחים אותו לחייך
בתמונה של חתונה, כשכל מה שהוא יכול לחשוב עליו זה הצ'ק השמן
מידי שהוא נתן. יחד עם זאת, הוא מצא חן בעיני. הייתה לו כרס של
בן שישים ומבט של מישהו בן הרבה יותר מזה.

היינו לבד באוטובוס עד שבתחנה הראשונה באלנבי עלו לאוטובוס
בחור צעיר ואיש זקן. לבחור הצעיר היה צעיף שקשור לו מסביב
לצוואר כמו שהצעירים הולכים היום. היו לו משקפיים של מצביע
מפלגה שמאלנית שבטח חתם על מכתב סרבנות כלשהו.
בזקן היה משהו זועף.
משהו שראה את החיים, יודע מה הם שווים באמת ולא מרוצה מזה.
הקמטים סביב הפה שלו לא נראו כמו קמטי צחוק, אלא קמטי זעף.
הם התיישבו בכסאות מקבילים, שתי שורות לפני. מימין - הצעיר שכל
חייו לפניו ומשמאל - מי שנראה שכל חייו מאחוריו. שקעתי במוסף
הדרושים שלי כדי שלא אצטרך לפתח שיחה. זרים בשעות המאוחרות של
הלילה בתל אביב מגלים פתאום נטייה לפטפוט שבפאב רגיל, רק חצי
בקבוק ג'ק דניאלס יגרום.
שמעתי את הצעיר פותח את רוכסן התיק שלו, מפשפש בתוכו ומוציא
משהו. בדיוק כשסגר את התיק חזרה,  עוזי, הנהג החדש בלם בצורה
פראית.
הזקן קפץ במקומו.
שקט השתרר באוטובוס.
"מה קרה?" שאל הצעיר בקול מפוחד.
לא עניתי לו, אבל כשעשיתי את דרכי לכיוונו של עוזי לבדוק מה
קרה, שמתי לב לתיק הסטודנטים של הצעיר, כשלידו הייתה מחברת
בכריכת עור. "מה העניינים, עוזי?" שאלתי. לעצירה הפתאומית
הייתה  את אותו אפקט שיש לאספרסו עלי: מעיר אותי מהר ודורך את
כל החוטים שלי כמו קפיץ, כמו אז, כשהייתי רב-סרן בגבעתי לפני
20 שנה.
"סתם פקק מעצבן" ענה לי עוזי.  "אני נוסע כאן כמעט על אוטומט.
בפעם האחרונה שנסעתי כאן, היה פה שקט בלילה ולא ציפיתי שיהיה
פה פקק שכזה."

"נהג! נהג!" פלחו לפתע הצעקות של הצעיר את השקט. הסתובבנו
אחרונה וראיתי שהזקן מוטל על הרצפה. "הוא מפרפר" דיווח לנו
הצעיר את מה שכבר הבנו. "מה לעשות?" הוא שאל בהסטריה.
"איפה התיק שלו?" שאל עוזי את הצעיר. הצעיר הצביע על המושב
הסמוך. "אולי יש לו משהו שיעזור". תוך שניה עוזי מצא את זה.
"כדורים להסדרת קצב הלב, אמא שלי לוקחת כאלה. איך קוראים לך?"
שאל את הצעיר. "גולן" ענה. "יופי גולן, עכשיו אני וחיים נפתח
לו את הפה בכוח ואתה תכניס לו את הכדור לפה. אתה יכול לעשות את
זה גולן?" שאל עוזי בטון אבהי.
גולן הנהן, זיעה קרה מבצבצת על מצחו. עוזי ואני פתחנו לו את
הפה בכוח וגולן הכניס לו את הכדור. "מה עושים עכשיו?" שאל
גולן. "מחכים" ענה עוזי. "עוד מעט הוא יירגע, אבל חייבים להביא
אותו לבית החולים. רופא חייב לראות אותו." אמר בעודו זורק מבט
אל קדמת האוטובוס. "הפקק הזה לא ישתחרר עוד הרבה זמן... חשוב
שנדבר איתו כל הזמן."
גולן החזיק את בקבוק הכדורים ביד והביט בו. "כתוב כאן שקוראים
לו אפרים".
אפרים נרגע לאט לאט. הוא ניסה לדבר אבל עוזי מנע ממנו. "אל
תנסה, אפרים. אתה צריך לשמור על הכוחות שלך", אבל אפרים לחש:
"אני חייב... זו לא הפעם הראשונה שזה קורה לי ואני יודע שאולי
זו הפעם האחרונה". עוזי שלח אלי מבט, מבט שיותר מכול הביע
הסכמה.
"בחור צעיר, מה שמך?" שאל את גולן בעברית מיושנת של פעם.
"אני גולן וזה עוזי."
"ואני חיים" הוספתי.
"היית פעם במלחמה, גולן?"
"לא" ענה גולן בביישנות. "אני לא."
"ומה אתה עושה?" שאל אפרים תוך כדי התנשמות.
"אני סטודנט לספרות. אני מתכנן להיות משורר. אני כותב
שירים".
"תארתי לעצמי. טוב שאתה פה גולן." אמר אפרים ועצם את עיניו.
"אני רוצה שתכתוב בשבילי משהו. אני רוצה לשכור את שירותיך, אני
רוצה לספר לך סיפור ואז אני רוצה לבקש ממך לספר אותו לשני
אנשים...".

"כשהתגייסתי לפלמ"ח, פבל, החבר הכי טוב שלי ואינה היו נשואים
כבר שנתיים ואינה הייתה בהריון..."
בזמן שאפרים התחיל לספר את הסיפור שלו, ירדתי מהאוטובוס כדי
למצוא טלפון ולהזמין אמבולנס. בשנה האחרונה לא ראיתי טעם
להמשיך להחזיק פלאפון כשאף אחד לא מחפש אותי. כשחזרתי אחרי רבע
שעה דרך הדלת האחורית כדי לספר להם שלאמבולנס ייקח קצת זמן,
עוזי ישב במושב הנהג. השלום שלי לא גרם לו להסתובב ובאופן כללי
אף אחד לא הוציא מילה מהפה.  
הלכתי אל עבר קדמת האוטובוס והיה נדמה לי שגולן קצת רועד.
אפרים שכב והתנשף בכבדות.

"עוזי, מה הולך פה?" .
עוזי זרק אלי מבט קר כמו קרח והוציא תמונה ישנה, מצהיבה כולה.
הוא נתן לי אותה בלי מילים. הסתכלתי עליה. בתמונה עמדו שני שני
גברים: אחד נראה לי כמו עוזי, רק צעיר יותר והאחר דמה באופן
מפתיע למישהו. באותו רגע עדיין לא קישרתי.
"אבא שלי נהרג כשאמא שלי הייתה בחודש תשיעי איתי בפעולה של
הפלמ"ח." סיפר לי עוזי. "שנים אף אחד לא ידע מה בדיוק השתבש.
כל מה שאנחנו יודעים הוא שאבא הפעיל מטען והתפוצץ יחד איתו.
ומה אני מגלה עכשיו? שהאיש שהיה אמור להפעיל את הפצצה הוא
אפרים הזה. אפריים נבחר בגלל שלא הייתה לו משפחה, אבל הוא נבהל
ברגע האחרון. אבא שלי, שידע כמה הפעולה הזו חשובה, התנדב לעשות
את זה במקומו. אפרים היה אמור למות והוא שלח את אבא שלי למות
במקומו."
הסתכלתי על התמונה, שני חברים הכי טובים ואז המציאות באה
בינהם.
"לחצוף הזה יש עוד חוצפה להגיד שכל החיים הוא התייסר על זה,
שבגלל זה הוא לא נתן לעצמו להתאהב מעולם, שהוא לא התחתן מעולם,
ומה עם אבא שלי?!".

הקמטים על פניו של עוזי כמו העמיקו ברגע.
הפקק השתחרר ועוזי התחיל לסוע לאורך הרחוב.

לאט.
נורא לאט.
לאפרים לא היה סיכוי.

כשהורדנו את הגופה שלו באיכילוב הייתי משוכנע שראיתי דמעה בקצה
עינו של עוזי.
אפרים או אביו - אני לעולם לא אדע על מה בדיוק.