שגיא ט. מיכאלי / סתיו |
ארוכות המילים והרגש כה רך.
כותב על פרחים, עצים וירוק.
פורק הכל ובוכה כתינוק.
מילים נמשכות מן הדף אל הלב,
מילים שאומרות עד כמה אני אוהב.
הדיו נשפכת מן העט אל הדף,
דיו שחורה שמספרת על עצב וסתיו.
והחדר סביבי ככלא קטן.
ואני - אני סך הכל בן-אדם.
רציתי לפרוץ במילים את המנעול,
להגיע רחוק, להשיג את הכל.
נותרתי בודד ישוב על כיסא,
כותב מן הלב אל היד אל הדף -
כותב ובוכה.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|