היא הייתה ברמת השרון. כנראה משום ששם היה ביתה. השעה היא
שתיים בלילה והיא רוצה לישון, אבל לא נרדמת. "אני רוצה לעזוב
אותו", המחשבה צצה לה בראש שוב ושוב, "הוא לא התקשר היום ולא
ענה לי לטלפונים, מה אני עושה איתו? בפעם הבאה שנדבר אני פשוט
אפרד ממנו", הבטיחה לעצמה.

אבל לשי היו את כל הסיבות המקלות שבעולם. סגור בבסיס כבר יותר
משבועיים. בכוננות כמעט יממה. לא התגלח, לא התקלח, הטלפון טחוב
בנעל והאוכל ממנות קרב (והצ'ונג עוד החליף את הבוטנים בטונה!).
לא היה לו זמן לדבר בטלפון, וגם אילו היה לו - אסור היה לו
לדבר בטלפון בזמן הכוננות. "עוד שעה", שי חשב לעצמו, "עוד שעה
ואני ארד מכוננות ואוכל להתקשר אליה!"

מצד שני, לעינב היו את כל הסיבות שבעולם להפרד משי. החברים
הקודמים שלה היו נותנים לה מאה אחוז מעצמם. מתי שרק הייתה רוצה
היו הם מתייצבים על מפתן ביתה. מוכנים לקניות, קולנוע, ריקודים
וכל דבר אחר בו היא הייתה חושקת. פעם היא התקשרה ללירן, ה"אקס
המיתולוגי" שלה, ואמרה לו שהיא משועממת. הוא הגיע תוך חצי שעה
וירד לה במשך שעה. היא גמרה פעמיים. בפעם השנייה היא חוותה
אורגזמה של דקה וחצי. לירן ניסה להכניס את העניין לספר השיאים
של גינס, ללא הצלחה.

"יאללה גבר, צא מהשבי"זות! עוד שבועיים, עם הכומתה הירקרקה
והכנפ"ץ ואתה משיג כל כוסית שתרצה", אמר יוני לשי. שי הסתכל
עליו בפרצוף מתנשא והמשיך לשחק עם התריס של המקוצר. "אתה יודע
שאם הרס"פ המאנייק תופס אותך משחק עם הנשק אתה מקבל ריתוק. כמו
שאומרים בצנחנים: 'תריס פתוח - שבת בטוח'", ציין באוזניו יוני.
שי פנה אליו ואמר בלחישה: "אף אחד, לא משנה באיזו דרגה, לא
ימנע ממני לפגוש את עינב בסופ"ש הזה". "אבל מה אתה צריך את
הכאב ראש הזה של חברה כשאתה יכול לזיין כוסיות כל שבוע? תשמע.
אני לא הומו, אני אוהב כוס כמו כל אחד אחר אבל אני יכול להודות
שאתה גבר נאה. גבוה, רזה, שרירי והכי חשוב - עוד שבועיים אנחנו
מקבלים את הכומתה ואת הכנפ"ץ - הן יעמדו אצלנו בתור, אתה לא
מבין?" שי הסיט את מבטו והחל מסתכל על הלילה. "אני מתאהב
בבחורה הזאת יוני, אני לא רוצה אף אחרת", הוא אמר, "היא יפה,
חתיכה, גבוהה ורזה. אבל עזוב את המראה שלה... היא חכמה, אני
יכול לדבר איתה שעות. היינו מדברים כל יום, עוד לפני שפגשתי
אותה בכלל." באומרו זאת, שם שי את המחסנית על חלציו כדי להסתיר
את איברו שהזדקף לו בינתיים, תופעה שחזרה על עצמה כמעט בכל אחת
מהפעמים שחשב על עינב. יוני שם לב לשינויים ההורמונליים שעבר
חברו לשמירה מול עינב, אך העדיף לא להביכו. הפעם.

עינב קמה, השעה כבר שתיים וחצי בלילה. היא שמה את נעלי הבית
שלה והחלה לפסוע לכיוון השירותים. "הוא לא חבר שלי, הוא רק אחד
שאני יוצאת איתו", ניסתה לשכנע את עצמה בזמן שהורידה את
התחתונים, "כל החברות שלי אומרות לי שהוא לא בשבילי ושמגיע לי
יותר טוב... ואף אחד לא מכיר אותי יותר טוב מהחברות שלי אז
כנראה שהן צודקות. בפעם הבאה שנדבר אני אפרד ממנו", הבטיחה
לעצמה בזמן שהתיישבה על האסלה. היא החלה להיזכר בפעם הראשונה
שפגשה אותו. זו ממש לא הייתה אהבה ממבט ראשון, היא חשבה שהוא
מכוער, אבל המחשבה שהוא אוטוטו בנח"ל המוצנח עשתה את שלה וגרמה
לה להימשך אליו. טיפות השתן האחרונות טפטפו על המים והיא החלה
מנגבת את הפות שלה. היא המשיכה ללטף עוד קצת, ספק אם בגלל
עייפות או חרמנות. היא קמה והביטה בפלג גופה הערום במראה, היא
ליטפה את בטנה התחתונה ואמרה בקול רם: "אוי שי, אילו רק היית
יודע מה אתה מפסיד".

יוני זרק אבן מהחלון שבעמדת השמירה. "תאמין לי, אני לא מבין
אותך..." התחיל להגיד אך הופסק במהרה ע"י שי: "אתה לא מבין
שאני אוהב אותה, גונזו?!" כולם בפלוגה קראו ליוני 'גונזו' בגלל
חוטמו הענקי. "נכון, יש לי אף גדול", הוא נהג לספר לכולם
בטירונות, "נכון, זה מפריע לי להתנשק עם רוב הבנות. אבל אף פעם
לא שמעתי טענות מדגדגנים - אדרבה..." שי הסתכל על השעון ואמר
בשמחה: "עוד חצי שעה, גונזו! עוד חצי שעה אני אדבר עם עינב!"
"אם אתה כל כך אוהב אותה, פשוט תרים אליה טלפון עכשיו!" התקיף
אותו לפתע יוני. ההצעה של יוני לא היוותה אתגר בפני שי, הוא
הוציא את הטלפון שהיה מוחבא עמוק בתוך הנעל הצבאית וחייג.

עינב עדיין הייתה בשירותים. היא הסתכלה על פרצופה וחיפשה
חצ'קונים - לצערה, היא גם מצאה אחד. הטלפון שלה החל לצלצל בחדר
והיא חדלה מלנסות לפוצץ אותו - "זהו, אני הולכת להיפרד ממנו",
היא חשבה לעצמה והחלה לרוץ לחדרה. "היי", היא ענתה, מתנשפת.
"נשמע כאילו חיכית לטלפון ממני", שי אמר וחיוכו נשמע מעבר לקו.
עינב שמחה שאף אחד לא היה שם בשביל לראות אותה מסמיקה. "שמעתי
את ההודעות הכועסות שהשארת לי בתא קולי", המשיך שי בלחישה,
"ואני יותר ממבין למה את כועסת עליי, אבל את צריכה להבין
ששמרתי כל היום ולא יכולתי לדבר. בעצם... אני עדיין לא יכול
לדבר". עינב נבהלה, "מה זאת אומרת שי? אל תעשה דברים שאסור!"
"אבל אני לא יכול יותר, אני ממש רוצה לדבר איתך!" שי המשיך
ללחוש. "לא שי! אם יתפסו אותך אז ירתקו אותך ואז לא תצא הביתה
ואני ממש לא יכולה יותר! אני רוצה כבר לראות אותך! נדבר מחר!"
אמרה בצעקה. היא שמעה אותו לוחש 'ביי חמודה' כשניתקה. הדמעות
החלו להציף את עיניה. היא קברה את פניה בכרית ואמרה לעצמה
בהשתנקות: "למה הוא עושה לי את זה, למה? בפעם הבאה שאני אדבר
איתו אני אפרד ממנו!"

לענת...
23.6.2003