כל ההתחלות הכי קצרות שלי הן גם הכי משמעותיות. הפגישה
הראשונה, שהכל חדש ולא מוכר אך ישנו ניחוח של המשך, הצחוק
הראשון מאותה בדיחה נדושה והמבט, יש מבט מאוד מסויים של התחלה,
הוא חצי בוחן וחצי מהופנט, מבט שלא מתאים לשום סיטואציה ורק שם
באותה פגישה הוא מופיע כחבר ישן שקפץ לבקר. באותה פגישה יש גם
המון גבולות שרק האמיצים יכולים לשבור אבל כל שבירה של גבול
משדרגת את הפגישה ונותנת לה טעם שונה כמו עוד תבלין דומיננטי,
אחרי שסיימנו לדבר הולכים הביתה, אני מוקסם והיא לא מפסיקה
לחייך והמבט...
אני במפתן הדלת מברך בברכת לילה טוב ואז באותה שניה שברירית
היא ניגשת כנחש שתוקף את טרפו ונושקת לי נשיקה ממושכת על
שפתיי. תוך כדי נשיקה אני מנסה להבין ולבחון אבל לא נלחם.
נהפוך הוא, אני מתמסר ואפילו בקלות מחבק אותה ופונה לכיוון
האוטו כמאושר באדם, נכנס ונוסע, שר לי שירים שמחים, נכנס הביתה
וישן שנת ישרים.
בבוקר שאחרי כן זאת ההגדרה הכי נכונה, תמיד נדמה שהכל נשכח
ואין לא זכר ולא משמעות לערב הקודם. אני מתאכזב מבטל פוסל
מתרגז ושומר את זה כזיכרון קצר ומתוק. |